מאמרים וכתבים

זהו איננו מאמר טיעון, אלא שיתוף רגשות. ייתכן ואינו יחדש לכם דבר, וזוהי איננה מטרתו. בשנה בעברה הייתי מודעת (יחסית

הבמה הקצרה של עלונטור מאפשרת לי לכתוב בקצרה, עַד יַעֲבָר זָעַם. עיקר הטענה שלי היא כזו: עם ישראל קיבל על

  בפרשת כי תבוא, סוף התורה, רגע לפני האזינו השירתית ו-וזאת הברכה החגיגית (לפחות בתחושה אם לא בתוכן), מופיע מעמד

בית המדרש שלנו מתחלק לשלוש מגמות לימוד –הגות, מחשבת ישראל וספרות. מעבר לסדר בוקר ולימוד אינטנסיבי המתרחש בכל מגמה, שלוש

בתור מתפלל, יום כיפור בבית הכנסת הוא יום עוצמתי. עוצמתו תלויה בבית הכנסת. כולם מרגישים את המורא הגדול ששורה בכל,

ראש השנה. הרגע הזה, מלא הקתרזיס וספוג התחנונים, שבין סוף מוסף לתקיעות השופר. השמש של אמצע היום צובעת באצבע לבנה

הִרְהַבְתִּי – "שֶהֵם הִרְהִבוּנִי", וַאֲנִי שֶׁלֹּא הָיָה מִי שֶׁיָּרְהִיב אוֹתִי, בּוֹדֵד הִרְהַבְתִּי עַצְמִי בִּפְנֵי מַקְהֵלַת קוֹפֵי אָדָם, בַּבּוּנִִים, כְּאִלּוּ הָיִיתִי

הרבה מאוד זמן, ראיתי את המציאות כמו ענן של ערפל. הכול סביבי בתנועה חסרת כיוון ואני כמו נסחפת במערבולת, כמו

"ניתן היה לכתוב מאמר קצר על אהבת החורבות. בכל אופן, מה ניתן לאהוב מלבד זאת? אי אפשר לאהוב מונומנט, ארכיטקטורה,