הרבה מאוד זמן, ראיתי את המציאות כמו ענן של ערפל.
הכול סביבי בתנועה חסרת כיוון ואני כמו נסחפת במערבולת, כמו שוקעת בערימות של ספרים שאינם מסוגלים להחזיק את המילים בתוך גבולותיהם המרובעים. הן מתעקשות לקפוץ החוצה בתנועות של דיו, לפרוח באוויר חסרות סדר והקשר. לפעמים הן נופלות רטובות מהעיניים, או צומחות לאט מתחת לכפות הרגליים. לפעמים הן שוקעות ונותרות כלואות איפשהו בריאות ומקשות עליי לנשום. כשוויתרתי על לנסות ללכוד אותם כמו פרפרים ברשת ולהכניס אותם לאלבום בשורות מסודרות ופונט אחיד, מצאתי עצמי מרחפת יחד איתם בחלל החסר כיוון הלכוד בחדר המשושה.
הבנתי שעננים לא נועדו להישמר במגירות או קופסאות אז עצמתי עיניים ונסחפתי בזרם של ספריה מבולגנת ורעיונות יפים. לא טרחתי לחפור לתוכי כי לא הבחנתי בהבדלים שבין חוץ לפנים. לקח לי המון זמן לראות שבכול התנועה הזאת, משהו נשאר על פני השטח, גלים רודפים אחד אחרי השני, מתחרים אל עבר החוף והמעמקים שבפנים נשארים במקומם, בלתי נגישים, בלתי ניתנים לשליטה. הבנתי שזה טיפשי לפחד לדלות מים מהבאר רק כי התהום מנצנץ לי בלתי ניתן להכלה. זה לא פתרון פשוט לקפוץ פנימה ולשקוע. רק עם דליים של מילים שנמשו במאמץ מבאר הנפש אפשר להתחיל לעבוד על עצמך. אפשר לבחון את המים במבחנות זעירות של זכוכית, אפשר לשתות או לשפוך אותם על פנים יבשות ביום קיץ חם. המים בבאר קוסמים בה במידה שהם חסרי תועלת לחלוטין.
הסידור הזה של הנפש בטבלאות שהוצפו מהמעמקים הכי עמוקים, כשמפסיקים לפחד שהחיים יזלגו מהצדדים, הוא חשבון נפש. כאן מונח סוד הקשר הבלתי ניתן להתרה שבין לימוד לחשבון נפש זה, זה שלקח לי זמן כה רב להבין. בלי חשבון נפש כל הרעיונות והספרים יישארו קוביות משחק שמזיזות רק אחת את השנייה על משטח דו ממדי כשהחיים כל כך בבירור מתרחשים בתלת ממד. תנועת ההצפה של תבניות החשיבה הבסיסיות ביותר, משלימה ומושלמת על ידי הלימוד המסוגל לקחת תבניות אלה ולערער אותם, להטיל בהם ספק, להחליפם בחדשות ולקוות שישקעו מחדש אל תחתית הבאר. ליום הכיפור הזה, אני יכולה רק לאחל לעצמי ולכולנו שתנועת הלימוד ותנועת המחשבה יזינו זו את זו, יתקדמו זו לעבר זו במעגלים חסרי התחלה וסוף. שלא נישאר בבארות, שלא נפחד לדלות, שלא נפחד להתערער עד מעמקי הנשמה ולבנות עצמנו שוב ושוב מחדש.
חזרה אל: עלונטור – גליון ל׳