בידינו אור / מיכל שינברג

 

בפרשת כי תבוא, סוף התורה, רגע לפני האזינו השירתית ו-וזאת הברכה החגיגית (לפחות בתחושה אם לא בתוכן), מופיע מעמד הברכות והקללות. לצד ההבטחות והאוטופיה של הכניסה לארץ ופריחתה, עומדת אחת העליות הארוכות בתורה: הקללות. ביניהן קללות מוזרות ומופשטות שמפחידות לא פחות מכל עונש קונקרטי. ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה. ארור פרי בטנך ורכושך. ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך. ארור ארור ארור. מילים שחלקן נהיו לשם למחלות. ורדפוך עד אבדך. ובתוך כל זה: “והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפלה”. תקראו את זה שוב. שהצהריים שלך יהיו כל כך חשוכים שתיאלצי למשש כאילו אמצע הלילה ואין חשמל והיית אמורה לישון או למות אבל בהחלט לא להעז לחשוב שמגיע לך אור. אם לא תשמע בקול ה’ אלהיך. אבל רגע, עיוור באפלה?

אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה – “והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפלה”
וכי מה אכפת ליה לעיוור בין אפילה לאורה?
עד שבא מעשה לידי-
פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו.
אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך?
אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי – בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין”.
[מגילה כד:]

אל לנו לשגות ולחשוב שאם איני רואה אור כולם שרויים באפלה. חושך הוא תמיד יחסי, ומשתנה מאדם לאדם. תמיד יש סביבנו אנשים שרואים מעט יותר, לעיתים כאלו שרואים פחות. אנחנו צריכים לדעת לראות את האבוקות שלהם, ובו בזמן לזכור להדליק את האש שלנו ולומר – היי, אני צריך אותך.

שנזכה להוביל זה את זה בלימוד, באהבה, בלילות מלאי ירח ובצהריים חשוכים.

 

חזרה אל:  עלונטור – גליון לא׳

 

השארת תגובה