מאמר פוסטמודרני לכאורה / נעמי פלברג

כמה זמן, לדעתכם, אדם ממוצע משתמש ביו- טיוב? רבע שעה? פחות? אתם בטח אומרים, נו אנחנו רק רואים כמה סרטונים וזה ממש מעט זמן. אבל לא. זמן הצפייה הממוצע  בסרטונים עומד על ארבעים דקות. ארבעים דקות זה 2 שליש מסרט באורך מלא בקולנוע (או בצפייה ישירה במחשב, תלוי את מי שואלים). עכשיו, מה אנחנו עושים עם כל הזמן הזה? מה אנחנו רואים? אנחנו לא ממצים את הזמן שלנו בלשמוע הרצאות פילוסופיות או בתערוכות בעלות שם עולמי. אנחנו יושבים בבית ורואים סרטים על חתולים או סרטונים מצוירים. הסטטיסטיקות משתנות כל הזמן, אבל רוב הסרטונים הנצפים הם למטרות הנאה וקומדיות, לדוגמא טריילרים לסרטים, סרטונים כמו vine או asdfmovie.

האינטרנט מכה שנית: שובה של חוסר העלילה בסרטונים קצרים

אם אתם עדיין לא מכירים את הסרטונים הקצריםasdfmovie  עוד לא נחשפתם להומור מוזר ומצחיק שמופיע באמצעות סרטונים קצרים של כמעט שתי דקות כל אחד, בהם יש מגוון רחב של דמויות מצוירות בשחור לבן. הסרטון כל כך מינימליסטי, מה שמעלה את השאלה הראשונה שלי: מה אנשים מוצאים בסרטונים קצרים כאלה, עם אנשים מצוירים בשחור לבן, ועלילה רדודה ופשוטה?

תומס רידג’וול, שייסד  את סאגת asdf, הוא “יוטיובר”[1] שבשנת 2008 פרסם את קבוצת הסרטונים הראשונה של ה-asdfmovie . לסרטונים אין עלילה או סיפור, לעומת סרטים אחרים שאפשר למצוא באינטרנט. כל סרטון של שתי דקות מכניס בתוכו קטעים קצרצרים מאוד עם בדיחות. בסרטונים אפשר לראות אנשים מצוירים בשחור לבן, “מר קו” רק יותר מתוחכמים, עם פרצופים וידיים וגוף. בכל סרטון קורה משהו אחר בדיחתי, לדוגמא מישהו אומר לחבר שלו שגזר עוזר לראיה יותר טובה, והשני תוקע גזרים בעיניים שלו ועונה לו “you lied to me”. יש עוד מיליוני סרטונים עם הומור יותר שחור, או בדיחות שקשורות להומואים, לילדים קטנים, למוות וכיו”ב.

https://youtu.be/SkEtnNzc9gA

לדעתי, אפשר להשוות את סרטי asdf גם  לסרטונים הקצרים בשם “vine” נמצאים באותה הקטגוריה של סרטים קצרים חסרי עלילה מסוימת. אולי הם יותר משופרים מבחינת האיכות, כי בסרטוני שש השניות האלה מככבים אנשים אמתיים, שסביר להניח שזו העבודה שלהם. זה לא הופך את עלילת הסרטונים לטובים יותר. רוב המשתמשים הם בני נוער שמשתמשים באפליקציה כדי לראות אנשים מפורסמים עושים כל מיני שטויות בשש שניות.
מה כבר אפשר לראות בשש שניות? אי אפשר לספר סיפור שלם. אי אפשר לבנות מתח, אי אפשר להשאיר לצופה הזדמנות לנחש מה יקרה הלאה. כיום, רוב הצופים שרואים סרטונים של vine רואים אוספים שלמים של סרטונים דרך יוטיוב, בסרטים של עד ארבעים דקות בצפייה אחת ביחד.
בשלב מסוים, המשתמשים המפורסמים קיבלו ביקורת על הסטריאוטיפים הגזעניים שלהם: קים פרסון, מאוניברסיטת ניו ג’רזי הגיבה על הגזענות שלהם ש”סרטוני הvine עלולים לפגוע בצופים, במיוחד כשחסר תוכן ועלילה, וזה מלמד צופים לקבל ולאשר את הגבול הדק של הגזענות שעולה מצפיה בסרטונים”.

היסטוריית דיסני: איך CGI שינה את האנימציה

הטכנולוגיה שינתה בצורה דרמטית את יכולות האנימציה במשך השנים, ועדיין אנחנו מוצאים את עצמנו מול המחשב בבית צופים בחתולים ביוטיוב. אז איך אולפני דיסני התקדמו במשך השנים ועדיין ממשיכים ליצור את עצמם כל סרט מחדש? הם עשו זאת בעזרת התפתחות טכנולוגית שגרמה לאנימציה שלהם להיראות מעולה.

אבל מאיפה התחילה כל האנימציה? הרי ברור לנו שדיסני לא התחילו ישר עם איכות אנימציה כמו שהופיעה בסרט “פרוזן”, שבו השקיעו שעות על כל שערה בשיער של אלסה.

הסרט הראשון באורך מלא של אולפני “דיסני” היה “שלגיה ושבעת הגמדים” (1937) שהיה גם לסרט הראשון באורך מלא שהשתמש בטכנולוגיה שבה היו מציירים ביד את האנימציה ואז מחברים יחד הכל, מה שיוצר תנועה. היו לפניו כמה סרטונים קצרים של מיקי מאוס או אליס בארץ הפלאות, שגם הם יוצרו באמצעות שיטת הcelluloid, שבה הכל צויר ביד על דפים מיוחדים. אם מחפשים היטב באינטרנט ניתן למצוא סרטים שמדמים איך האנימטורים של דיסני היו מציירים את הדמויות: לקחו דוגמנית שנראתה כמו הדמות שיצרו בסרט, ונתנו לה לזוז במרחב, ולעשות את תנועות הידיים והפנים שביקשו ממנה למטרת ציור הדמות המאוירת.

ב1988 יצא סרט קצר של אולפני פיקסאר (למטרות שיווק המחשבים שלהם) שהוביל את אולפני דיסני לפנות לפיקסאר בבקשה שיעזרו להם להפיק סרט בעזרת טכנולוגיית מחשבים. כך יצא הסרט הראשון שהופק טכנולוגית ע”י מחשב  (טכנולוגיית CGI – Computer Generated Image) – “צעצוע של סיפור”. על הסרט הזה עבדו 27 אנימטורים  שעבדו עם כ-400 מחשבים על מנת ליצור את הדמויות. לפני שהדמויות הגיעו למחשב, יצרו אותם או מחימר או ציירו אותן קודם ביד ורק אחרי זה עברו להנפשה ממוחשבת (הבסיס של ההנפשה הממוחשבת כבכל הנפשה הוא יצירת סדרת תמונות בקצב 24-30 תמונות בשנייה) שכל אחת שונה אך במקצת מרעותה. הקרנת סדרת התמונות ברצף יוצרת אשליה של תנועה). כל פריים שהאנימטורים עבדו עליו לקח בין 40 דקות ל30 שעות של עבודה.

השיער פורץ הגבולות של אלסה

הסרט “פרוזן” (2013) גרר כל כך הרבה תגובות טובות, עד כדי כך שכמה מבקרי סרטים  טענו שזהו הסרט הטוב ביותר שדיסני יצרו מאז תקופת הרנסנאס שלהם[2]. את הסרט “פרוזן” יצרו גם עם טכנולוגיית CGI וגם עם איורים ידניים ואנימציה מסורתית. דבר זה  בא לידי ביטוי בכך שניתן היה לראות בסרט את הפרטים הכל כך קטנים של הבגד שאותו לבשו הדמויות, לדוגמא כפתורים ואפילו תפרים של בגדים. כדי ליצור את השלג בסרט, היוצרים של הסרט נסעו עד לויומינג בארה”ב, כדי להתנסות בהליכה ריצה ונפילה בשלג כדי שיוכלו להשתמש בכך על הדמויות בסרט. המפיקים הביאו אפילו מרצה מאוניברסיטת קליפורניה לטכנולוגיה כדי שיעביר שיחה ליוצרים על איך שלג וקרח נוצרים, כל זה כדי שיוצרי הסרט יוכלו לייצר כ2000 סוגים שונים של פתיתי שלג לסרט.
החלק הכי מסובך בסרט היה לייצר את השיער של אלסה, “מלכת השלג”. עניין השיער שלה היה עניין תהומי עד לפני כמה שנים מפני שלא היה ניתן להנפיש שיער בכזאת רמה מדויקת, עד כדי כך שהודגשה כל שערה ושערה. היום נעשה שימוש בטכנולוגיה שנקראת Tonic שפותחה במיוחד עבור הסרט הזה. התוכנה הזו עוזרת לפסל ולהנפיש שיער ברמות שונות, ואז במשך השלב הסופי של האנימציה אפשר לפרק את זה לגורמים יחידים ואינדיבידואליים כמו שרואים בסרט שכל שערה נמצאת במקום. אם זה לא נשמע מספיק מסובך בשבילכם, לשיער של אלסה היה בסה”כ 400,000 יחידות של שיער העשוי בטכנולוגיית CGI, לעומת שיערה של רפונזל שהיה בסה”כ של 140,00. וזה הרבה. הרבה מאוד זמן, הרבה מאוד השקעה וחשיבה על כל פרט ופרט.

סיכום ודברי תודה: פוסטמודרניזם וקפיטליזם דווקא כן הולך ביחד

במאמר שלי רציתי להשוות בין דיסני, בין התקדמות העולם וכך גם הטכנולוגיה, לבין סרטי asdf movie ו vine שהם מינימליסטיים למרות שהם סרטונים חדשים יחסית. מה בעצם גורם לכל כך הרבה אנשים לצפות בסרטונים האלה? ברור שזה לא העלילה המותחת של הסיפורים, או התוכן והאיכות.

אחרי שהבנו את התוכן וההיסטוריה של הסרטונים הקצרים asdf  ו vine, עלינו להבין משהו חשוב: רוב הצופים רואים את הסרטונים האלה דרך יוטיוב.
יוטיוב נוצרה ע”י שלושה עובדים לשעבר של חברת PayPal, שגילו שאין שום מקום באינטרנט בו אפשר למצוא סרטונים של אירועים או דברים שקרו והם החליטו לפתוח אתר שבו יוכלו לשתף סרטונים. הם התחילו בקטן, מעל חנות מזון יפני בקליפורניה בשנת 2005, עם השקעה מחברה אחרת של 11.5 מיליון דולר. ביולי של שנת 2006 האתר הודיע לציבור שבכל יום מעלים כ6500 סרטונים. כעבור שנים, בשנת 2014 הנהדרת, גילו שבכל דקה מועלים כ300 שעות של סרטונים חדשים. נכון לדירוג של שנת 2015, יוטיוב הוא האתר השלישי הנצפה ביותר בעולם, והרביעי בישראל.
 YouTube שינתה את הרגלי הצפייה בכך שהרגילה את הציבור לצפות בתכנים ויזואליים קצרים מאוד, מגמה אשר הולכת וצוברת תאוצה.
יוטיוב בעצם פותחת צוהר לכל הסרטונים הקצרים האלה, כמו asdf  ו-vine, לעלות לאינטרנט הרבה יותר מהר מכל סרט באורך מלא. סרט קולנוע חדש יהיה אפשר לראות רק בקולנוע באיכות טובה, ולא ביוטיוב או ברשת חברתית אחרת.
וזה בעצם מה שיוטיוב מספק לצופים שלו- הזדמנות לראות סרטים קצרים ומצחיקים בלי לצאת מהבית ובלי להוציא סכום עתק על סרט. מה צריך יותר מזה? יוטיוב נותן לכל אדם שחפץ אפשרות להיחשף לסרטונים קצרים, כי זה בעצם מה שיוטיוב מתמחה בו הכי טוב- למלא את הזמן הפנוי שלנו בסרטונים קצרים ומצחיקם, ולגרום לנו לחשוב שאנחנו רק נמצאים באתר רבע שעה.

למרות כל הטכנולוגיה המתקדמת שיש לנו, כל טכנולוגיית ה-CGI שמשנה את פני הסרטים המצוירים, וגם אלה שלא, כל האנימטורים שמשקיעים שעות בעיצוב הדמויות, הכותבים שיושבים וחושבים הרבה לפני יציאת הסרט לקולנועים, איך אפשר לשפר כל פרט ופרט בסיפור.
למרות כל ההתקדמות של הטכנולוגיה ושל העולם יחד איתנו, אנחנו נמצאים בשלב שבו אנחנו חוזרים אחורה, לסרטים מינימליסטיים חסרי קונטקסט, בשחור לבן, דמויות שהן רמה אחת מעל “מר קו”.

למה זה קורה? למה אנחנו נמשכים לדברים שהטכנולוגיה והקדמה מנסה להשתחרר מהם? למה אנחנו נעים לכאורה כנגד האבולוציה הטכנולוגית והאסתטית? מה גורר אותנו לצפות בסרטונים של שתי דקות בעלות הומור שחור, או על סרטונים של שש שניות שחוזרים על עצמם בלופים?
יש את התשובה המתבקשת, “כולם רואים אז למה שאני לא אראה? אם זה מצחיק אותם, זה בטח יצחיק גם אותי.” התשובה הזו לא מספיק טובה מפני שהיא בנאלית, היא נגררת אחרי לחץ חברתי מיותר וגורמת לאדם לאבד מעצמיותו וללכת אחרי קהל המיינסטריים.

לדעתי, אנחנו הולכים אחורה לא בגלל הפוסטמודרניזציה שגרמה לכך שלראות סרט ב40 שקל זה מקובל ולגיטימי, ולכך שללכת אחרי זרם המיינסטרים זה “המיינסטרים החדש”, או בגלל שזה משהו שכולם עושים, אלא אנחנו חוזרים לסרטונים קצרים של שחור לבן, לסרטונים בלי תוכן או עלילה בונת מתח או ציפייה, בגלל שנוח לנו בסביבה שבה הסרטים קצרים, ולא גורמים לנו לחשוב יותר מדי. זה נותן לנו פסק זמן מהחיים, ומשחרר אותנו מהמוסכמות החברתית של חיבה לאומנות ולמודרנה. אנחנו, צופי היוטיוב, מתחילים מרד מסוג חדש. דיסני מציעים לי להשקיע בסרט 40 שקל ושעה וחצי מזמני? בתור מחאה על כך אני אשב בבית ואראה סרטונים של דקה וחצי בלי לשלם על כך אפילו אגורה.

אפשר גם לומר שהצפייה בסרטונים האלה, והחזרה אחורה לסרטונים פשוטים היא כאות מחאה לתאגידי הענק שמייצרים סרטים גדולים. אפשר לחשוב על יוטיוב כעל סמל למחאה נגד אולפני הפקות גדולים. היום, כל אחד יכול להעלות סרטון שלו אוכל פסטה, או יושב בחדר ומשחק משחקי מחשב, וזה בדיוק ההפך ממה שאולפני הסרטים מנסים ליצור. הם מנסים להוציא אנשים מהבית ומהטלפון כדי לראות את ההפקות שהם יצרו, אבל יוטיוב בא נגד זה וגורם לאנשים רבים לשבת מול המסכים שלהם בבית וכך בעצם למחות נגד כל יצרני הסרטים הגדולים.
בגלל שאפשר להכניס קפיטליזם לכל נושא מדובר, יצרני סרטים כמו דיסני ופיקסאר ואולפני יוניברסל, הם ענקיים וקפיטליסטיים. מי שצופה ביוטיוב, מעלה סרטים לאתר, מקדם כך את ההתנגדות לקפיטליזם ולהשתלטות של תאגידים גדולים על חיינו.

עלינו לזכור, שיוטיוב לא פחות קפיטליסטיים מדיסני או פיקסאר. חברת יוטיוב נקנתה ע”י חברת גוגל, שהיא מעצמה קפיטליסטית לא פחות טובה מיוטיוב.
סקוט גאלווי, פרופסור לשיווק ומיתוג מאוניברסיטת NYU העביר הרצאה בינואר 2015 בכנס טכנולוגיה על כך שחברת “גוגל” וחברת “אמזון” (העוסקת בקמעונאות דיגיטלית באינטרנט), עומדות בפני מפלה כואבת. הוא הסביר שבגלל שגוגל ואמזון עוסקות רק בדבר אחד- אמזון בקמעונאות וגוגל בחיפוש- הן צפויות ל”כישלון”. כעבור שנה, גאלווי נשמע אחרת. אמזון וגוגל רק צמחו בכלכלה הדיגיטלית והפכו משתי חברות דיגיטליות לחיפוש וקניה אינטרנטית שצפו לכישלון, לשתי חברות שהפכו ל”מפלצות מונופוליסטיות שמחריבות תעשיות שלמות ובולעות כלכלות”. המונחים כמו “כישלון” ו,ניצחון” כבר לא תקפים לגביהן כי הן שולטות כבר בכמעט כל תחום כלכלי אפשרי.

“הבעיה אינה מוגבלת לארבע החברות הגדולות ביותר. כמעט כל תחום בכלכלה הדיגיטלית כיום נשלט, בצורה זו או אחרת, על ידי שחקן יחיד: אובר בתחום הנסיעות; סנאפצ’ט בתחום מסרי הווידאו; פייפאל בתחום התשלומים המקוונים; וואטסאפ בתחום המסרים המיידיים; Airbnb בתחום שיתוף הדירות; אינסטגרם בתחום שיתוף התמונות; איביי בתחום המכירות הפומביות; וספוטיפיי בתחום הסטרימינג למוזיקה. נכון, לחלק מהחברות האלה יש מתחרות רציניות – במקרה של אובר, למשל, קיימת ליפט – אך בכל אחד ואחד מהתחומים האלה יש שחקן דומיננטי אחד שקשה מאוד לערער על כוחו. מונופוליזציה אינה אנומליה בכלכלה המקוונת, אלא הנורמה.”[3]

לא באתי להעביר ביקורת לא על יוטיוב, ולא על הסרטים שאולפני דיסני ופיקסאר הפיקו לעולם. באתי להצביע על מה שקורה לרובנו מתחת לאף. ישנו מצב בו אנחנו מנוונים את מוחנו בגלל תופעת הסרטונים הקצרים ביוטיוב, ומתעלמים לגמרי מהמודרנה ומהאומנות “האמיתית”. אני לא מתכוונת לסרטים שמופיעים בקולנוע, אלא לאומנות הקלאסית והמקובלת, כמו שירה ומחזות ואומנות של מוזיאונים. עלינו להתייחס לא רק למודרנה ולמה שמקובל כיום, אלא לפתוח את עצמינו לפואטיקה ולשירה קלאסית, ללכת למוזיאונים ולהיחשף לעולם ולתכנים שהוא מציג, דרך העיניים שלנו, ולא של מפיק הסרטים והבמאי.

הנחייה ועריכה: שחר פישר

[1] Youtuber: אנשים בעלי ערוץ יוטיוב משלהם, שניתן לצופים ולגולשים האחרים באתר לעקוב אחריהם. רוב היוטיוברים מעלים סרטונים מקורים משלהם, ורובם מועסקים ע”י חברת יוטיוב. חלק מהיוצרים מקבלים תמלוגים על כל סרט שנצפה, ומרוויחים עוד כסף בכך שיש להם עמוד אישי עם סרטונים שהם יצרו, או אתר אינטרנט והופעות מול קהל המעריצים.

[2] התקופה משנת 1989 עד 1999שבה הסטודיו חווה תחיה יצירתית מבחינת הפקת סרטי אנימציה שמבוססים על ספרים מפורסמים.

[3] לקוח מתוך “מפלצות האינטרנט צוברות כוח חסר תקדים – למה זה צריך להדאיג אותנו?” כתבתו של אשר שכטר באתר “הארץ” 14.04.2016

חזור אל “חדש” גיליון א’: אסופת מאמרי זמן חורף תשע”ד

–