“נזכור את השיבולת בירקרק נעוריה
עת כי עמדה זקופה וראשה לשמים
דק גבעולה אף ישר וגא הוא…”
זיכרון ראשית הדברים / לאה גולדברג
הקדמה
קציר. פעולת הקצירה המתקיימת בעונה זו של השנה מכונה “קציר”. המצלול של המילה הזו מטעה. כשמבטאים את המילה “קציר” נשמע כאילו מדובר בפעולה חדה, קצרה, חותכת. כמעט אונומטופיאה, בדומה לתנועת השיסוף. אך גם אם באופן נקודתי זוהי אכן פעולה חדה, הרי שבמציאות החקלאית, לפחות בזמן המקרא, מדובר בתהליך ארוך. החל מפסח ועד שבועות.
בסוף התקופה קוצרים את התבואה הבשלה ביותר ובשבועות מביאים ממנה מנחת לחם. אך באופן משונה מעט, גם בתחילת התקופה מוקרבת מנחה – מנחת העומר. זוהי מנחה הנלקחת מראשית התבואה, כך שאיננה משקפת את מיטב הקציר. ובכל זאת יש במנחת העומר ייחודיות שאין לה תחליף; לפי האמור בספר ויקרא פרק כ”ג, עד להבאת מנחת העומר קיים איסור חמור לאכול מן התבואה החדשה, ומכאן הביטוי המפורסם “חדש אסור מן התורה”. רק לאחר שהובאה מנחת העומר למקדש והוקרבה העם יכול להתחיל ליהנות מן החדש.
אסופת מאמרים זו היא מנחת ראשית הקציר שלנו, ראשית ה”חדש”. מאמר הוא סוג של קרבן. התכלית של שניהם, קרבן ומאמר, היא לקחת משהו מעצמי, משהו ששייך לי ולתת אותו, להוציא אותו. התחושה עם סיומו של כתיבת מאמר היא שחתיכה ממני מסתובבת עכשיו בחוץ ולי כמחבר אין יותר שליטה עליה. אולי בדומה לרעיון מות המחבר המוזכר בקובץ מספר פעמים.
אין בקובץ זה בקשה למצות את כל תהליך הלמידה, אין כאן ניסיון לייצר סיכום של כל זמן חורף או של כל ההתרחשות הבית מדרשית שהתקיימה עד כה. זהו קובץ שמטרתו להרגיל את עצמנו להקריב. רק הקרבה מן התבואה החדשה מתירה את החדש מכיוון שזהו אקט שמנפץ את המעגל הסגור. מי שאוכל מהתבואה לפני הקרבת העומר מנסה לשמור על מעגל החיים שלו כמעגל סגור או כסביבה סטרילית.
הקרבת המנחה החדשה מאפשרת את המשך הקציר באופן מלא מכיוון שהיא מלמדת את הקוצר והלומד שמטה לחמם אינו תלוי רק בהם. הקוצר מייחל לגשם כל שנה, תלמיד החכמים מחזיק ביחס דומה כלפי תורה שנמשלה למים (שיר השירים רבה א, יט’). כלומר, שניהם ניזונים מהחוץ. לכן בראשיתו של השלב הבשל בו נמצא הקוצר הוא נדרש להקריב משהו מעצמו, כדי להפנים שהוא צריך לקחת חלק פעיל במעגל הרחב והפתוח, שותף ליצירת התוכן ולא רק לצריכתו.
הלמידה הבשלה של זמן קיץ, כמו תהליך הקציר, היא תהליך בוגר יותר ומנוסה יותר, ובשלב זה הלומד צריך להתרגל לתקשר לא רק כשומע אלא גם כיוצר, כיוזם, כמוביל. מההיבט הזה גם מי שפירותיו עוד לא הבשילו למאמר בקובץ זה הרוויח את ההתנסות בפעולת הלמידה האקטיבית, הבאה לידי ביטוי גלוי במאמרים שלפנינו.
המאמרים בקובץ מחולקים לשלושה שערים שפונים כל אחד אל מישור חיים אחר של בית המדרש: האדם, הטקסט והעולם שבחוץ. כמו בבית המדרש, כמו במציאות, גם במאמרים שלושת המימדים נוכחים תמיד, שלובים בקשר בורומאי של השתרגות הדדית, וכך ההבדלים בין המאמרים הדנים בשאלות קיומית לבין אלו העוסקים בחקירות מבוססות מקורות או אלו הבוחנים תופעות חברתיות נוגעים רק לשאלת הדגש ומרכז הכובד.
את גיליון א’ של “חדש” פותח ראש המדרשה, הרב אביה רוזן, עם דיון בתפקידו ומהותו של בית המדרש במאמר “בית המדרש הישראלי כמחולל שינוי במציאות.”
שער האדם נפתח עם “על הרצוא ושוב במחשבה היהודית: פרשנות מחודשת“ דרור לסלוי בוחן את שאלת היחסים בין עולם הרוח והעיון לבין החיים הארציים תוך שימוש במונח “רצוא ושוב”. הוא מציג דרכים שונות להביט בקונפליקט בין הרוח המסעירה לחיים השגרתיים, כאשר מצד אחד ניצבים הרב קוק ומרטין בובר ומן העבר השני ר’ נחמן מברסלב.
ב-“הקיר הרביעי של האנושות: מות הסובייקט והתיאטרון האפי“, ארבל בריק מתמודדת עם הטענות הפוסטמודרניות בדבר “מות הסובייקט” האוטונומי והרציונלי שאפיין את ההיסטוריה המערבית במאות האחרונות. ארבל מנתחת את המצב הזה באמצעות מושג “הקיר הרביעי” בתיאטרון והנסייניות התיאטרלית של ברטולט ברכט, מייסד “התיאטרון האפי”. ארבל מדגימה את הדיון דרך דוגמאות קולנועיות וטלוויזיוניות בנות זמננו ותוהה האם המסך באמת יורד על המחשבה שאנחנו יצורים בני-חורין השולטים בגורלנו.
מאמרה של מרים היבן, “ללמוד לרחף באוויר“, הוא מאסה פילוסופית קיומית פוסטמודרנית. הוא משלב בין תחומי הפילוסופיה של הלשון וייצוג, אקזיסטנציאליזם, תיאוריה של המרחב ותיאוריה של תרבות. בהמשך למסורת של ההגות הקיומית, מרים יוצאת מהתחושה המנקרת והנוגה של חוסר יכולת להטיל עוגן יציב של משמעות בעולם אל חיפוש אחר היכולת לחיות במצב כזה ושואלת האם בתוך הכאוס אנחנו יכולים למצוא קצה חוט של אמונה.
“קריאה למרד“ של עדן קלנר הוא דיון תיאורטי מורכב המחבר בין מימדי הייצוג התרבותי של המציאות לבין מימדים פוליטיים וגורלו של הפרט בתוכה. האפשרות לשבור את ה”סימולקרה”, עולם האשליה של הייצוג, נקשרת במאמר אל האפשרות לחתרנות ושחרור פוליטיים. עדן, בהשראת ההוגה האנרכיסט חכים ביי, מציע את המושג של “טרור פואטי” כדרך לערער את התפיסה האוטומטית של המציאות ועל ידי כך לחשוף את מנגנוני השליטה המוטמעים בה.
כותרת מאמרו של אופק אריוב, “למידה והתפתחות דרך דרך הטאו“, כוללת למעשה שלוש פעמים את המילה “דרך” שכן זוהי משמעותה של המילה “טאו” בסינית. כותרת זו אינה מקרית, בעבור אופק, כמו הטאואיזם, הדרך שלנו ללמידה וידיעה, להתפתחות וצמיחה, עוברת דרך בהבנת הדרך שאנחנו נמצאים בה והבנה כי אנחנו תמיד נמצאים בדרך אישית בה רק אנחנו צועדים. אופק משלב ציטוטים ממקורות שונים יחד עם רעיונות עצמאיים על מנת לאתגר את הדרך בה אנחנו ניגשים ללמידה ולהתפתחות.
במאמר הסוגר את שער האדם, “אהבה שאינה תלויה בדבר“, תוהה יוחנן צין אודות האהבה. מהי אהבה? מה אני אוהב במישהו אחר? השאלה הזו נקשרת לניסוח המרתק של חז”ל: “אהבה שאינה תלויה בדבר”. בניסיון להבין כיצד מתחולל תהליך האהבה נעזר יוחנן בר’ שלמה קרליבך המפורסם, ר’ זושא מאניפולי הצדיק החסידי ובמקובל ר’ יוסף ג’יקיטילה בעל הספר “שערי אורה”.
איתי פרידלנדר פותח ב-“השתא מאן יכיל לגלאה רזין ומאן ינדע לון?! על כתיבת החוויה המיסטית“ את שער השני של האסופה ואת תיבת הפנדורה של פירוק הטקסט אצל ז’אק דרידה. בעזרת כלי העבודה שמספק לו רודולף אוטו הוא דווקא מוצא בפירוק המרתיע פתח לעמידה מתפעמת ומיסטית אל מול טקסטים. מתוך תובנה זו פונה איתי לניתוח קטעים משני ספרים קאנוניים בעולם הסוד העברי: ספר יצירה וספר הזוהר.
ב-“קונפליקט הקדושה והקדשה: חוה ולילית כארכיטיפים“ עוסקת רוני בר במנגנון התרבותי-נפשי שתובע מנשים להגביל את עצמן לאחת משתי אופציות בלבד: ה”בתולה הקדושה” או ה”מופקרת” (ובנוסח העברי: הקדושה או הקדשה). רוני בוחנת את הקונפליקט דרך דמיותיהן של חוה ולילית כפי שהן משתקפות בסיפורי הבריאה במקרא ובזוהר. רוני מנתחת את הדמויות האלו באמצעות תיאורית הארכיטיפים של קרל יונג כדי להראות את האופן שבו הן מתפקדות בחברה ובתרבות ולבסוף מציעה דרך לראות, ולשנות, את האופן שבו הן משפיעות על נשים בימינו.
מאמרו של יובל דרפנר, “בדבר מות המחבר“, הוא “ניסוי” אמנותי-הגותי שמהרהר בטענת “מות המחבר” המפורסמת של רולאן בארת שרואה במשמעותו של כל טקסט כנתונה בידיו של הקורא בלבד. יובל מציע ציור מעשה ידיו לפרשנות חיצונית ובכך “הורג” את עצמו-המחבר. לאחר מכן “קם לתחייה” ותובע מחדש סמכות פרשנית על היצירה שלו דרך ביקורת הפרשנות של הציור שלו עצמו. התוצאה היא דיון ומסקנות במעמדן של יצירות אמנות וטקסטים בכלל ושאלת גורלו של המחבר.
“משפט אייכמן כנקודת מפנה בחברה הישראלית ובשדה הספרותי” של רוני שטראוכלר הוא דיון במשמעותו ההיסטורית של משפט אייכמן דרך בחינת השפעותיו הספרותיות. רוני דנה באופן שבו שינה משפט אייכמן את היחס של השיח הציבורי הישראלי אל אירועי השואה בין היתר דרך ה”ספרותיות” של עדויות הניצולים. המאמר בוחן את ההדים לתכנים אלו בשירתם של נתן אלתרמן, חיים גורי ודן פגיס.
במאמר “על נבואה ונביאים: הרמב”ם ושפינוזה בין אהדה לביקורתיות“ עוסק אמיתי חמוטל בשני הוגים שונים מאוד באופיים: שפינוזה והרמב”ם. אמיתי מציג את ההתייחסות של כל אחד מההוגים הללו לנביאים במקרא ובנ”ך. כך משתקפת עמדה בסיסית שונה בתכלית ביחסם של הרמב”ם ושפינוזה אל הנבואה ואולי אל הכתובים בכלל.
החכם החשוב רבנו ניסים גירונדי – הר”ן, מוזכר לרוב כפרשן תלמוד או כפוסק. ב-“מלך וסנהדרין: עיון מחודש בדרוש הר”ן” עמית זגורי בוחר לנתח דרשה מתוך “דרשות הר”ן” ולהציג את משנתו הפוליטית של הר”ן דרך שאלת היחסים בין המלך לבין החוק הדתי. לאורך המאמר מתפלמס עמית עם מחקרו של פרופ’ מנחם לורברבוים בנושא ולבסוף הוא מהרהר על השלכות אפשריות של הדרשה על הסיטואציה הפוליטית בימינו.
אליאב איבלמן סוגר את שער הטקסט עם מאמרו “מלך לא דן? קריאה פוליטית משווה בגמרא ובשפינוזה” בו הוא קורא סוגיה מתוך מסכת סנהדרין י”ט ומנתח את השלכותיה הפוליטיות. בבסיס הסוגיה עומדת אמירה חז”לית אותה מפרש אליאב כניסיון למנוע ריכוז של סמכויות שלטוניות אצל גוף פוליטי אחד. בהתאם להלך רוח זה עולה השוואה מעניינת לניתוחו של שפינוזה את הגורמים לנפילת ממלכת העברים.
שלו גולדברג פותח את שער העולם עם ה-“האתיקה הפוסטמודרנית ורוח הקפיטליזם“. מאמרו של שלו מנסה, בדומה למקס וובר ממנו שאולה כותרת המאמר, לנסות לבחון את הקשר בין המציאות התרבותית של החברה המערבית לבין השיטה הכלכלית הנהוגה בה. בשונה מוובר שקשר בין הפרוטסטנטיות הנוצרית לקפיטליזם המוקדם שלו מנסה להראות את הקשרים בין תופעת הפוסטמודרניזם על מופעיה השונים לבין הקפיטליזם המאוחר של ימינו. על מנת לעשות את זה שלו בוחן היבטים שונים של “האידיאולוגיה הפוסטמודרנית” ומנסה להראות כיצד הם מותאמים לצרכים של כלכלת השוק הקפיטליסטית.
ב-“טרור מהפכני: דעאש והמהפכה האיסלמיסטית” ענבר סרי בוחנת את התופעה של ארגון הטרור דעאש כמהפכה. ענבר דנה בהגדרות למהפכה ומשתמשת במודל סוציולוגי על מנת להציע ניתוח השוואתי מעמיק ורב פנים של דעאש כתופעה היסטורית מורכבת שאולי מבשרת על שינוי היסטורי דרמטי.
“פרח נתתי לנורית פרח קטן וכחול: פרחים, קפיטליזם ומגדר“ של שירה רוזנבאום ריבקין רביד ניוטון עוסק בתפקידם החברתי-תרבותי של פרחים ושל מערכות היחסים בין גברים ונשים שנוצרות באמצעות פרחים. שירה חוקרת את מערכת היחסים בין בני-אדם ופרחים מפרספקטיבה היסטורית המשתלבת בגישות ניתוח מרקסיסטיות ופמיניסטיות רחבות ומגוונות ומשלבת בין גישה ביקורתית-ספקנית כלפי פרחים לבין אמונה ביכולת שלהם להמשיך ולתפקד כגשר סימבלי של אהבה בין אנשים.
רועי לוי, ב-“את באה לפה הרבה? פרדיגמות פמיניסטיות ופוסטפמיניסטיות“ מיישם את התיאוריה הקלאסית של תומס קון בנוגע לחילופי פרדיגמות על המקרה ההיסטורי העכשווי של המעבר האפשרי מפמיניזם לפוסט-פמיניזם. רועי מתאר את המעבר הזה, שעיקרו נסיגה מסוימת מדרך המאבק הפמיניסטית לשיוויון מגדרי מלא, כתגובה למשבר פרדיגמטי של הפמיניזם שהגיע למבוי היסטורי סתום. המאמר אינו מבקש להכריע מבחינה ערכית לכאן או לכאן אלא לתאר ולנתח תהליך אפשרי של תמורה תרבותית היסטורית.
“המנגנון הלשוני ותפקידו במנגנוני דיכוי ושחרור“ של תמר יחיא עוסק באופן שבו כוח ודיכוי מתווך באמצעות מנגנונים לשוניים שיכולים לפיכך להפוך גם לכלים של מרד ושחרור. תמר בוחנת, מפרספקטיבה של גזע ומגדר, את האופציה של ניכוס מחדש של מילים במסגרתה קבוצות מדוכאות מאמצות לשימושן את מילות הגנאי המופנות כלפיהן כאקט של התנגדות לדיכוי.
נעמי פלברג, ב”מאמר פוסטמודרני לכאורה“, בוחנת את תופעת סרטי asdf וסרטוני יוטיוב קצרים בכלל כתופעה פוסטמודרנית. נעמי משווה את הסרטונים הפשוטים והקצרים עם היצירות הארוכות והמושקעות של “דיסני” ודנה בקשר בין התפתחות טכנולוגית ותגובת הנגד אליה. המאמר בוחן בסופו את תופעת יוטיוב בכלל כתופעה פוסטמודרנית וקפיטליסטית שמביאה עימה תמורות דרמטיות בדפוסי צריכת התוכן האנושיים.
ב-“למצוא פטיש ומגל בערמת חזירים: האם המרקסיזם הטהור בר יישום?“ שסוגר את השער והאסופה מנסים אמיר בן-שדה ויונתן קשטן לבחון את המפגש בין התיאוריה המרקסיסטית והמציאות ההיסטורית. הם יוצאים מסקירה קצרה של התיאוריה המרקסיסטית כפי שניסח אותה קרל מרקס אל הניסיונות ההיסטוריים הכושלים ליישם אותה, כמו למשל ברית המועצות. המאמר משלב את הראיות ההיסטוריות עם נימוקים תיאורטיים כדי לטעון שהחזון של מרקס לחברה חסרת מעמדות איננו ישים, אך טוען כי אף על פי כן יש לנו הרבה מה ללמוד מהתיאוריה של מרקס.
לסיכום, נותר רק לומר שהקציר עצמו עודנו ראשוני, אחריו יבוא אסיף המסתיים אי שם בתשרי בעולם החקלאי, או בנובמבר בתהליך שלנו. ואם קובץ איכותי זה הינו תבואה ראשונית, לא נותר לנו אלא לצפות בכיליון עיניים לתוצרים שעוד יבואו.
מזמינים אתכם ליהנות מן החדש.