אדם עובר ברחוב עמוס, רועש, הומה, מואר, ושוקק חיים. לפתע מבצבץ בפינת הרחוב, בין שני בנייני אבן אפרפרים מתפרקים, מתחת לחוטי כביסה המשתלשלים להם מן הקומה העליונה, פרח קטן וכחלחל באדנית. הוא מעט פצוע בעלי כותרתו אך עומד חזק ויציב. לאדם המבחין בו עולה חיוך קטן על שפתיו, ולעיתים תחושת נחת בלבו. מדוע בני אדם מרגישים כך? מדוע בני אדם נמשכים לפרחים? מדוע כשאנו יוצאים למרחבי הטבע ורואים שדה חמניות יפייפות וגבוהות, או פרחי צבעוני, מתחשק לנו לרוץ ולהיבלע בתוכם?
הרומן המתמשך של האדם והפרח
ישנם מחקרים רבים על מקומו של הפרח לאורך ההיסטוריה האנושית. “אהבת” פרחים היא תכונה הקיימת לאורך ההיסטוריה של המין האנושי. היא נחשפה בחפירות ארכיאולוגיות אשר הצביעו על חלקם החשוב של פרחים בהאדרת האדם במותו, באושרו ובעושרו. בחקירות נמצאו זרעי פרחים בקברים עתיקים, ואף שרידי זרי פרחים בקברים מצריים. ציורי פרחים וחריטתם על אבן נמצאו בקברים מהעת העתיקה. ברומא העתיקה, פסטיבלים של פרחים נערכו לכבוד האלה פלורה, וכאות ניצחון בתחרויות ספורט כובדו הזוכים בזרי פרחים. ציורים אומנותיים מתקופת ימי הביניים כללו פרחים ועד היום, 65% מכל היצירות האומנותיות הנמכרות, מכילות פרחים. ישנה אומנות רחבה של עשיית פרחים מנייר, מברזל, מבד (תעשיית המשי של פרחים התפתחה בסין לפני 2000 שנה), מחוט, מפירות, וירקות (אומנות רחוב מרהיבה של גילוף פרחים מירקות), עץ וכל חומר שהאדם הצליח לעבוד אתו (ואף ניתן לומר – להכפיף אותו לפי רצונו).
מקומו של הפרח בחיי האדם נרחב ומשפיע על תחושותיו של האדם. פרחים משפרים את מצב רוחם של בני האדם וגורמים להם להיות ערניים ופחות ביקורתיים או תוקפניים. סטודנטים אשר פרחים נמצאו בחדרם, התרכזו יותר בלימודים והצליחו יותר במבחנים בהשוואה לחדרי סטודנטים ללא פרחים. אנשים המתגוררים בבית אבות ששמו בחדרם פרחים, התמודדו בצורה טובה יותר עם תחושות בדידות ודיכאון. במחקר נמצא, שמאושפזים בבית חולים לאחר ניתוח, החלימו מהר יותר מאשר מאושפזים מניתוח דומה, שלא היו פרחים בחדרם[1]. ישנם חוקרים אשר מרחיקים לכת וטוענים שאהבת פרחים הינה נטייה גנטית המשותפת לכלל בני האדם[2].
הנטייה הטבעית (גם אם אינה גנטית) של בני האדם היא הימשכות לפרחים. האדם נמשך לצבעים המרהיבים של הפרחים, לצורות הסימטריות והייחודיות שיש להם, לגוונים האין סופיים שיש להם (הסקאלה הרחבה בין אינדיגו למג’נטה). אם לא נתייחס רק לעין המתעתעת של האדם, ונסתכל על החוש המפותח ביותר שיש לאדם, לא יהיה ניתן להתעלם מהריח המסחרר שיש לפרחים. ישנה סיבה מוצדקת אשר בשמים של נשים הם בניחוחות פרחים. המסקנה פשוטה: האדם כמהה להתקרב לפרחים. אך מה הסיבה שפרחים כה קוסמים לנו? מה הימשכות זו מעידה עלינו בתור בני אדם? בתור גברים אשר “נותנים” את הפרחים? ובתור נשים אשר “מקבלות” את הפרחים?
כיום, אנו נפגשים עם הפרח בשתי צורות: כאשר הוא בטבע וכאשר הוא מבוית. האדם אינו פוגש את הפרח “האמיתי” בחייו. העולם שאנו חיים בו אינו טבעי, אינו אמיתי, הוא אינו קיים ללא השינוי שבני האדם עשו. האדם אינו יכול לפגוש את הטבע. אם היה מצליח לפגוש אותו היה משנה אותו, זאת אם נתייחס להנחה בסיסית שכל פגישה של אדם משנה את האובייקט הנפגש[3]. “יחידים יוצרים איש את רעהו- גופנית ורוחנית כאחד אך אינם יוצרים את עצמם”[4]. ההתייחסות שלנו אל הפרח במאמר איננה אל הפרח כשלעצמו במצבו הטבעי שאינה נוגע ליחסיו עם האדם, אלא לפרח המבוית – הפרח שהאדם לקח מהטבע, הפרח שהאדם מגדל בגינה, באדנית בבית, בעבודה, על שולחן האוכל, וכמובן הפרח שחי ללא שורשים- זר פרחים.
שוק הפרחים – שוק האדם
ניתן לבחון את שוק הפרחים, מנגנון ההאבקה, כשוק אנושי. “אם ברצוני להבין את שוק המוכר (הפרח) עלי להבין את שוק הקונה (הדבורה המאביקה)”[5] בתנאי שוק תחרותיים, הצמח המעוניין למשוך מאביקים צריך להציע להם גמול מזון ראוי. הדרך המוכרת כיום היא על ידי פרסום. במשך האבולוציה נוצרו פרחים בעלי צורות יפות ומגוונות בכדי למשוך את החרקים- זוהי דרכו הפרסומית של הפרח. המוצר שהחרק רוצה הינו-צוף. הצוף הוא מזונו של החרק, הוא המניע את חייו. בהסתכלות ראשונית, הפרח מציע מוצר פשוט, צוף. אולם, מוצרו האמיתי של הפרח הינו אבקניו שאותם הוא לא מוכר- החרק “בוחר” מעצמו לקחת עליו את עול האבקנים. המטרה האמיתית שאליה שואף הפרח היא התרבות. הפרח רוצה להפיץ את אבקניו. הוא מושך את החרקים על ידי צבעיו הבוהקים והיפים. החרק רואה את הפרח, את אונו, עוצמתו של הפרח לייצר צבעים חזקים ויפים, צורותיו המיוחדות והמפותלות המעידות על חוזקו של הפרח ועמידותו, מעידות על יכולתו לייצר צוף איכותי. ברוב מיני הפרחים ישנו סידור סימטרי של דוגמאות על גבי עלי הכותרת של הפרח[6] המעידות על טיב הפרח והגמול הצודק שנותן הפרח. הפרח מצליח למשוך את לקוחותיו, נותן להם את מבוקשתם (הצוף) ומפיץ את אבקניו.
בטבע מהלך זה נקרא “יחסי גומלין”. כל גורם משפיע על חברו. מושג “יחסי גומלין” מתייחס להשפעות הדדיות בין אורגניזם שונים. יחסי גומלין יכולים להתבטא בעזרה הדדית (אשר לכל צד יש אינטרס והצדדים פועלים בשיתוף פעולה בכדי שכל צד יוכל להשיג את מבוקשתו) או יחסי גומלין תחרותיים (שלרוב נגמרים בצד מנצח וצד מפסיד).
מערכת גומלין זו בין החרקים לפרח דומה באופן כמעט מדויק למנגנון שהציע הכלכלן אדם סמית’. אדם סמית’ האמין בכלכלה חופשית תוך מינימום התערבות ממשלתית. כמו-כן, האמין בכוחו של אינטרס אישי אשר מניע את האדם ובכך מפתח את כלכלת המדינה. “כל מה שצריך הוא לעזוב את הטבע לנפשו… דרוש מעט מאוד מעבר לשלום, למסים קלים ולמערכת משפטית סבירה… כדי לאפשר למדינה להגיע למידת עושר גדולה ביותר”. סמית’ טען שהאדם יפעל למען טובתו והתפתחותו, והתפתחותו האישית תשפיע לטובה על הסובבים אותו. מערכת היחסים בין הפרח ובין החרק מדגים את המנגנון שאדם סמית’ מציע: הפרח- בעל ההון, בעל המוצר, מוכר את מוצרו לחרק- הלקוח. לכל צד יש רצון וצורך, ואם כל צד יפעל לפי תפקידו המוגדר, המערכת (הטבע) תתפקד, תתקדם, ותתפתח. הפרחים יתרבו, והחרקים יתחזקו ויתרבו. הטבע יתפתח. הכלכלה הטבעית, כפי שסמית’ טוען (בניגוד לתפיסה הרווחת בתקופתו) לא מתקיים בה משחק סכום אפס, אין גבול לכסף. כך גם בטבע, הפרח יכול להתרבות ללא פגיעה בהתרבות החרק. החזק והחלש יכולים לחיות בשלום כל אחד לפי צרכיו אשר לא חייבים להתנגש, הם יכולים להשתלב ולהתפתח[7].
אך האם יחסים אלו הינם יחסי גומל חיוביים? האם הפרח והחרק משחקים במשחק הוגן? האם הפרח לא מערים על הדבורה התמימה? האם באמת צופו של הפרח איכותי וטוב כמו שהוא מציג אותו? או שהפרח משקיע את כל מקורותיו בפרסומו, והמוצר שאותו הוא מפרסם אינו שווה ערך למחירו? האין הדבורה הופכת ללוגו על חולצת טריקו פשוטה?
ניתן להסתכל על הפרח כעל אחד המנגנונים הגאוניים ביותר בטבע. הפרח משקיע אנרגיה מרובה במראהו. עבור הפרח, הצוף הינו אמצעי משיכה זול מבחינה אנרגטית (משום שמכיל סוכרים ואינו מכיל חלבונים)-קל לייצור ונמכר ביוקר. ישנם פרחים רבים אשר מערימים על החרקים, צופם מועט אך צבעם עז ומושך. לעיתים לפרח אין כלל צוף. הפרח יודע את צורכו, ויעשה כל דבר בכדי לממש את רצונו, גם אם דרכו אינה הוגנת. במקרה הטוב- החרק מקבל את גמולו, אך האם הוא מודע לאבקני הפרח אותם סוחב על גבו? במקרה הטוב – החרק חכם, ומודע לאבקנים על גופו, האם יכול להשיל אותם מעליו? האם בוחר את האבקנים עם רצונו לצוף?
קרל מרקס היה אומר שהדבורה חיה תחת “תודעה כוזבת”. “תודעה כוזבת” הוא מונח המתאר מצב בו אידיאולוגיה שולטת במודעות האדם המדוכא באופן שמצדיק ומשמר את הדיכוי. הדבורה חושבת שהיא מקבלת את הגמול שהיא אמורה לקבל, אך היא אינה רואה את המציאות האמיתית כפי שהיא. הדבורה נשלטת על ידי האדון, היא כפופה לו ואינה יכולה להשתחרר מהמצב אלא אם כן החומר ישתנה. “מציאות יוצרת תודעה”, אמר מרקס. המציאות החומרית מכתיבה את תודעתו של האדם. המציאות החומרית הקיימת היא הבעיה, הכלכלה הלא שוויונית היא הבעיה. בטבע, התודעה הכוזבת של הדבורים – מתבטא בחשיבה שגויה שהן מקבלות חומר ששווה את עמלן.
על פי מרקס האדם שונה מהחיה: “הם [בני אדם] עצמם מתחילים לאבחן את עצמם מן החיה משעה שהם מתחילים לייצר את אמצעי מחייתם”. האדם יכול לייצר, ולאורך ההיסטוריה הייצור היה חלק חשוב בהתקדמות האנושית ופיתוחה. לאדם צרכים אינסטרומנטליים (צרכים בסיסים): חומרים- מים, מזון מקום מגורים וחום. עם התפתחות האנושות הצרכים האינסטרומנטליים של האדם לא השתנו (האדם כיום לא צריך יותר מים ואוכל מלפני 500 שנה) עם זאת צרכי האדם התפתחו, והאדם המודרני דורש יותר ואף צורך יותר צרכים שהלכו ונעשו מרובים ומגוונים.
אסכולת פרנקפורט לוקחת את רעיון התודעה הכוזבת של מרקס צעד אחד נוסף קדימה וטוענת שכל העולם שאנו חיים בו הוא תודעה כוזבת. האדם כיום מרגיש רגשות, וחושב מחשבות שאינם אותנטיות. התקשורת ההמונית מפיצה רגשות כוזבים אשר גורמים לקיבוע הסטטוס קוו, ועוזרים לשלטון לשמר את המצב הקיים. האדם כיום הוא בשותפות “מדומיינת” עם המערכת. הוא נמצא כל כך עמוק בתוך המערכת שהוא אינו יכול לצאת ממנה. האדם חושב שהוא חופשי, אך הוא אינו מבין שמחשבותיו על החופש, על מושג החופש וגבולותיו הוטמעו בתודעתו, עמוק. הקפיטליזם יצר אצל האדם תודעה כוזבת המניעה אותו לסגל לעצמו צרכנות אובססיבית ומוגזמת הקשורה. בין אם מדובר בצריכה של אוכל, של בגדים, ומותרות אחרות חומריות, ויש שיטענו גם רוחניות. האדם רודף אחר החומר ואינו מסופק[8]. הרדיפה הבלתי פוסקת מביאה אותנו לבעיית הקיום האנושי. אחת הבעיות הקיומיות הקשות כיום היא חוסר הסיפוק התמידי של האדם. האדם המודרני ממשיך לנוע בתוך הדיאלקטיקה. האדם נמצא במצב תמידי של “תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם”, או כפי שקאמי היה קורא לזה – האבסורד. המצב בו האדם הוא בחוסר סיפוק תמידי מתבטא בצריכת יתר של האדם. חומריות מנוכרת, קרה, תעשייתית, לא מספקת.
פתרון אשר מצא האדם לבעיה הקיומית- הינו הטבע. חזרה לשורשי האדם, לטבעו, לביתו, למקום הראוי לו. הטבע המרהיב אשר קורא לאדם, טבע המציג את החיים הראויים שהאדם יכול לחיות, טבע החושף את מעט הטוהר שנשאר באנושות. “אמת טהורה” שלא נגועה בהשפעות חיצוניות. הטבע קסום, אך בהיותו קסום הוא הופך לרחוק ובלתי ניתן להשגה. האדם קידש את הטבע עד שהפך להיות מרוחק, לא נגיש לאדם, ולעיתים גם מסוכן. האדם כמה לטבע אך אינו יכול להגיע אליו, הוא כה רחוק ממציאותו הנוכחית (למרות שמקיף את מציאותו) ועל האדם למצוא דרך להפוך את הטבע לשלו, לבעלתו, על ידי ריסונו ואף תיחומו.
עם התקדמות ההיסטוריה כוחו של האדם גבר, ועמו גם הידע של האדם ויכולת שליטתו על אמצעי ייצור, על הטבע. יכולתו לשלוט על כוחות הטבע האיתנים הלכו וגברו, בין אם זה על ידי נטיעת עצים בחצר (תיחום הטבע המקיף את האדם לפי רצונו עם יכולת שליטתו), בפארק, יערות שלמים, יצירת מאגרי מים, שימוש בקרינת השמש, ובחוזקם האדיר של המים. האדם מצא דרכים רבות להשתמש בטבע לתועלתו ,לצורכו הפיזי , הקיומי, החומרי. נוסף על כך, האדם מצא דרך לשימוש בטבע בשביל צורך בסיסי נוסף וחשוב לא פחות (אחדים יטענו יותר) – צורכו הרגשי, צורכו לקיום עמוק. צורך זה התחזק במאה ה-20, עם התרבות תחושות הניכור והבדידות. ניתן לראות את אקט נתינת פרח כפתרון שקט, צנוע וגאוני. “נתינת פרח” הפך להיות אקט מוסכם בחברה האנושית. צריכת פרחים הפכה להיות קניה טהורה המדגישה את הרגשות שהאדם המודרני משתוקק אליהם: אהבה, חמלה, אהדה, וקבלה.
אלתוסר מתייחס למושג “אידיאולוגיה” כיוצרת תודעה כוזבת. האידיאולוגיות המושרשות באדם על ידי השליט (בדרך כלל המדינה), מערכת חינוך, חוק, ורעיונות הצדק. רעיון האידאולוגיה המדינית לפי אלתוסר טוען שהאדם פועל “מעצמו” ובכך מגשים את עצמו ואת האידיאולוגיה המדינית. האדם חושב שהוא פועל מרצונו, אך הוא אינו מודע לכך שהוא פועל לפי רצון העל של השליט, בעל הכוח, בעל ההון. לפי תאוריה זו, ניתן לבחון כל חומר במציאות שלנו ולתהות מה הרגשות והיחסים שלנו אתו, ומדוע אנו מתייחסים אל חומר זה בצורה מסוימת זו.
יחסו של האדם המודרני לפרחים טבוע בנו. האדם רואה בפרח כאחד החומרים היחידים שנשארו בעולמו ללא נגיעתו. הפרח הוא אמיתי, חי, קיים, ונושם. הוא הדבר היחיד שעוד נשאר בעולם המכאני שיצרנו לעצמינו, הדבר היחיד שקיים בפני עצמו. אך האם זה נכון? האם הפרח הוא באמת טהור ויפה כפי שהאדם חווה אותו?
אני מאמינה שאקט נתינת פרח הוא אחת היצירות המכאנית הגדולות שהאדם יצר לעצמו. האדם לקח את הפרח הטבעי, וביית אותו. האדם גידל אותו בהמונים, ריסס אותו ברעלים, שינה את מרכיביו הכימיים בכדי להתאימו לצרכיו הבלתי מסתפקים, ולבסוף עקר אותו משורשיו, והפך אותו לחומר. חומר עבור האדם בכדי שיוכל להגיש אותו לאדם אחר. הפרח כבר אינו משמש בתור המתווך בין אנשים ליצירת רגשות, הוא הפך להיות הרגש עצמו- שנקבע בחברתנו מראש בתור רגש חיובי וספציפי (ספציפי- כל פרח ניתן במצב אחר להבעת רגש שונה). האדם מתקשה ב”לייצר” רגשות אנושיים, והפרח הפך להיות תחליף לביטוי הרגשות, הוא הפך למסומן של האדם שאינו יכול להביע בעצמו. לקחנו[9] את רעיון הצמיחה הטבעית והעצמנו אותו בכדי להשחית אותו, ולמכור אותו אחד לשני בצבעים, ודוגמאות. הפרח עבר מייצוג הטבע המשגשג שהאדם הצליח לגשת אליו, לייצוג אחד הכישלונות האנושיים הגדולים שקיימים כיום. הכישלון של האדם להגיע לשורשיו, לעומק ליבו. הפרח שאנו קונים בחנויות, ונותנים לאהובנו- אינו טהור. הוא טהור בראשנו בגלל שזה מה שרצינו שהוא יהיה. אך האם הוא באמת טהור בליבנו?
” אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת”
הגבר, רוצה להביע את אהבתו לאמו, לחברתו או לכל אישה אחרת, ולכן הוא יקנה לה פרחים. הבאת פרחים הוא במקורו אקט אוהב, לצורך הבעת רגשות. אך מדוע לאישה? בתודעתנו האישה צריכה את הפרח כי היא צריכה את הבעת הרגשות. היא חווה את הבעיה הקיומית יתר על המידה ומוצאת את נחמתה בפרח. בפרח המעיד על היותה אישה רצויה ונאהבת. האישה צריכה למצוא מקור נחמה בעולם המנוכר, והוא נמצא, ואף ניתן לשמר (לזמן מועט). הגבר נותן לה פתרון, הפרח היפיפה אשר מייצג אותה, את מצבה, מקומה. לאורך ההיסטוריה נשים משולות לפרח. זהו אחד המיתוסים המושרשים עמוק בפרדיגמה של עולמנו. בשירים, בספרים, פרסומות ובכל מקום אחר האישה הינה פרח: היא גבוהה וזקופה כפרח, ארוכת גוף (ורזת גוף), יפת פנים, עדינה, שברירית, חיננית וצבעונית. כפי שנאמר לעיל פרחים הם בעלי דוגמאות סימטריות על עלי כותרתם. בעולם האיפור הנשי הסימטריה היא חלק בלתי נפרד, נשים מתאפרות בסימטריות ( צלליות סימטריות, עיפרון סימטרי, סומק סימטרי). לפרחים תיחום שחור (טבעות שחורות סביב פתח צינור הכותרת שלהם). הפרח תוחם את עצמו בכדי להדגיש את היקר והחשוב לו (הצוף) וכך האישה תוחמת את פניה, את יופייה (שפתיה, עיניה) ובכך תוחמת את עצמה. האישה מקטינה את יכולותיה לגבולות צרים ושחורים ומחזקת את כוחו של הגבר.
מרקס טוען שחלוקת העבודה היא תהליך כוחני אשר מפצל את החברה למעמדות שונים ויוצר פערים חברתיים בין הכוח השלט ובין המוכפפים. הדוגמא הראשונית שמביא מרקס בתחילת המניפסט שלו “אידיאולוגיה גרמנית” ליחסי הכוחות הוא בין נשים לגברים. לגבר יש את הכוח, ולכן הוא מכונן את המציאות הקיימת ואת הפרדיגמה שלו ושל הנשים סביבו. הוא יוצר מציאות פטריארכלית שבה האב שולט, והילדים והאישה הם קניין האב. ובמציאות זו האישה הינה: קטנה, חלשה, תלויה בגבר, פסיבית ואחריותה העיקרית היא טיפול בילדים ובבית.
ניטשה טוען שבסיס האדם הוא הרצון לעוצמה. האדם מונע על ידי רצונו להתחזק ולהתעצם. הגבר שולט באשתו ובכך מתעצם ומצדיק את יחסי הכוחות. שליטת הגבר הראשונית באישה היא “בנתינתו” את המתנה הגדולה ביותר בעיני האישה ובעיניו- את זרעו. פמיניסטיות רבות טוענות ש”נתינת” הזרע של הגבר לאישה הוא הבעיה היסודית ביחסי הכוחות, “נתינה” זו הינה עונש עבור האישה בשונה מהמחשבה המקובלת שילדים הינם גמול. הגבר נותן מעצמו את היקר לו, ובכך מעניש את האישה, הוא כובל את האישה לקרקע. היא אינה יכולה עוד לזוז, היא כבולה לגבר העוצמתי והחזק. היא הינה תקועה במקומה הפיזי- ביתו. אין לה עוד אפשרות להיות חופשית, היא אחראית לילדה. שורשיה מושרשים עמוק באדמת הבית שהגבר יצר עבורה, והיא אינה יכולה עוד לעקור. במצב זה האישה אינה יכולה לדאוג לעצמה, היא כבולה למציאות הביתית התוחמת את יכולותיה. היא תלויה בגבר שיספק את צריכה האינסטרומנטליים.
כשהגבר מביא לאהובתו פרח הוא אומר לה: “יש לך הרבה אהובים הרודפים אחריך, ואני המנצח החזק. אני השגתי אותך. אני השגתי את הפרח הנכסף”. בשונה מהפרח המציאותי אשר חרקים רבים יכולים להנות ממנו, הפרח הנשי מיועדת לאחד, וכשאחד זה מגיע, עלי הכותרת של הפרח נסגרים. הפרח הנכסף שהושג, נעקר משורשיו ממקומו ונשאר עומד על אדן החלון. הפרח צורך מים, אור, ועם טיפולו של מטפל הפרח יגדל למקומו הנקבע לו מראש, ללא יכולת תזוזה. הפרח לא יכול עוד להתקיים ללא עזרה וטיפול. האישה אינה יכולה להיות ללא דאגת אהובה. הפרח צריך לנסות ולהישאר חי כמה שאפשר, עם ריח טוב, יפה, והכי חשוב להישאר במקומו על השולחן לראוות כולם.
כאשר אישה נמשלת לפרח, מה זה אומר עליה? היא צריכה להיות יפה, צבעונית, תחומה, סימטרית, ועדינה. הפרח תלוי בכוחות חיצונים. בגשם, בשמש ונתון לחסדי החיות וכוחות הטבע. אך מה מטרתו של הפרח? להפיץ את אבקניו, ולהתרבות. הפרח מושך אליו חרקים. על ידי יצור צוף, אשר נבלע עם תעתוע חושי החרקים. תעתוע חושים אלו בזכות ריחיו הטוב, צבעיו העזים, ומיקומו הפיזי. ביחסי הגומלין בין הפרח לדבורה הפרח מערים על הדבורים בכדי לקבל את מבוקשתו. האם מקרה זה הוא נכון גם לאישה? האם האישה מערימה על הגבר בכדי להתרבות? האם רצון הפרח תואם את רצון האישה? או שרצון זה הוא רצון הגבר הכמהה לשמר את עוצמתו?.
ברצוני לבקש כי תמשיכו לתת פרחים לאהובתכן ואהובכם, תמשיכו לראות את היופי המסחרר שיש בכל פרח פשוט. אל תתנו לחומר (גם כשהוא טבעי) להגיד את מה שצריך להיאמר, מה שאתם רוצים לומר, ומה שאתם רוצים להיות. כשתתנו פרח, תנו לו להיות הגישור בינכם לבין אהובכם, ולא האהבה עצמה.
הוא הציץ,
מבין עטיפתו החוסמת- בשקיפותה,
הנותנת לנשום מסופה,
ובולעת בהתחלתה.
הוא היה,
החזיק עצמו זקוף קומה.
ביחס לאחרים,
נשאר
והיה.
וביחס אלי?
זה היה עצימת עניים,
בין תמונה למראה.
והפרח נשאר בחצר.
.
.
.
[1]המחקרים מאת ד”ר ברוך אליצור- פסיכולוג קליני רפואי
[2]טענתם של החוקרים הינה שרוב הנטיות הגנטיות תרמו להישרדותו ולהתרבותו של האדם הקדמון. ניתן להניח שגם אהבת פרחים תרמה להישרדותו של האדם. ישנה השערה שהאדם הקדמון ראה פרחים רבים באביב, הבין שזו הייתה שנה גשומה ולכן סיכוי רב שמזון מהצומח לא יחסר. כמו כן, בעלי חיים הניזונים מצמחיה, יתרבו ולכן הציד יהיה מוצלח יותר והאדם יצליח לשרוד ולהתרבות.
[3]תאוריה הטוענת שדבר הוא חסר משמעות בפני עצמו-, האדם הוא שמקנה את המשמעות לדבר, ואין לדבר משמעות בפני עצמו ללא פרשנות שהאדם נותן לו. בארת מתייחס לכך ביחס שלו לשפה, ולמות המחבר.
[4] קארל מרקס, האידיאולוגיה הגרמנית
[5]מתוך מאמר: יופי ושלמות במבנה הפרח מאת אבישי שמידע.
[6]כ-99% ממיני הפרחים בעלי עלי כותרת מקושטת הם בעלי קישוטים סימטריים.
[7] מעניין לציין שהזמן בו פיתח אדם סמית’ את התאוריה שלו היה באותה תקופה שגילה הגרמני ספרנגל את מנגנוני האבקה של הפרחים עם החרקים.
[8]לפי שופנהאוור הרצון הוא אשר מניע את האדם. ורצון זה הוא שלילי, כי הוא גורם לחוסר סיפוק תמידי של האדם. רצון האדם הוא לא לרצות.
[9] אני משתמשת במילה “לקחנו” ולא “לקחו לנו” כיוון שהאדם נמצא כיום במציאות, אשר קובעת את תודעתו ואת יחסו לחומרים. הוא חלק בלתי נפרד משימור תודעתו הכוזבת, והוא אינו כפוף לאחר גדול ורשע אשר משליט את הסדר החברתי.
חזור אל “חדש” גיליון א’: אסופת מאמרי זמן חורף תשע”ד
.
.