בדבר מות המחבר / יובל דרפנר

חדש לוגו ללא שם מדרשה

ללא כותרת, יובל דרפנר,40 ס"מ X 70 ס"מ, שמן על בד, 2015.
ללא כותרת, יובל דרפנר,40 ס”מ X 70 ס”מ, שמן על בד, 2015.

להרוג את מות המחבר

במות המחבר, רולאן בארת מדבר על כך שהכתיבה היא הרס של כל קול, של כל מקור (כלומר של האדם אשר אליו נשייך את הדברים). הוא טוען כי כל עוד הסימנים מופעלים אך ורק למען הפעלתם, ולא למען הפעלת כוח על הממשי – כמו שמתקיים בכתיבה – “מתרחש הניתוק, הקול [שממנו בוקעות המילים] מאבד את מקורו, המחבר נכנס אל תוך מותו שלו, מתחילה הכתיבה” . בארת קורא לסילוק הרדיפה אחר המחבר הממשי שכן כזה אינו קשור לטקסט המורכב מסימנים. הסימנים, הטקסט והשפה הם מנותקים.

עבור בארת, ומי שהוא במובנים רבים ממשיך דרכו – ז’אק דרידה, הסימנים אינם סימנים אלא מעצם הפעולה הפרשנית שמכוננת אותם כסימנים. ספר יכול להיות מונח על מדף הספרים עשרות שנים מבלי שאדם ייקרא אותו (כלומר יפרש ויפעיל את הסימנים – או את הטקסט כולו כסימן). כל אותו הזמן הטקסט לא התקיים, לפחות לא במובן הסמיוטי של המילה ‘טקסט’ (טקסט כמערכת שמעבירה משמעות בעזרת קודים וחוקים המשותפים לכל הפחות לשני צדדים). אם הדבר הוא כך, הסימנים והטקסט קיימים אך ורק בפעולה הפרשנית של הפרשן, והם טמונים בה. הפרשן הוא זה שמקיים את הטקסט, לא המחבר. למעשה המחבר איננו שונה מהפרשן, שכן הטקסט לא מתקיים אלמלא הפרשן, ופעולתו של המחבר, היא פעולה פרשנית מסוימת לטקסט.

בארת קורא לנו להפסיק לנסות לפרש טקסט, לחדול מאמונה כי יש משמעות חבויה המחכה לנו מאחורי הסימנים (אותם המחבר השאיר לנו), משום שהטקסט מתקיים אך ורק מהפרשנות שלנו. משום כך יש בנסיון שלי לפרש ולהציג לכם, קוראיי, את מות המחבר בבחינת התנגדות לתזה של מות המחבר. לפי תזה זו, אינכם זקוקים לי שאגיד לכם מה הטקסט מות המחבראומר, ועל אחת כמה וכמה מה מחברו אומר, משום שאנו איננו אומרים דבר.הטקסט והפרשן (המתקיימים מהמפגש בין שניהם), רק הם קיימים.

גם במות המחבר ישנה פעולה חתרנית דומה כלפי הטקסט עצמו – חתימתו של בארת על מות המחבר. הרי נוצר פה אבסורד – מחד בארת קורא לחדול מ’קריאה מונחית מחבר’, ולהפסיק לייחס חשיבות למחבר. אם נוסיף לנתח פעולה זו תחת המשקפיים הניתוחיים שבארת מציע, נבין שלמעשה אותו ‘רולאן בארת’ החתום על הטקסט הופך לסימן בין סימנים. המחבר הופך לטקסטואלי למעשה, והוא מסתלק לא מן מחתימה על היצירה, אלא מהאשלייה שהוא חוץ טקסטואלי. למעשה אין דבר חוץ טקסטואלי לפי בארת – “היקום סוגסטיבי עד אינסוף” . כלומר היקום, או לפחות האופן בו אנו חווים אותו, מאפשר לנו לקיים בו משמעות עד אינסוף – גם במשמעות אינסופית וגם באינסופיות של הפוטנציאל של היקום להפוך לסימן.

התאבדות המחבר

כעת אערוך ‘ניסוי’ רדיקאלי בתזה של מות המחבר – אני מתכוון להעמיד לפרשנות ציור החתום על שמי. בחרתי בפרשנית – מרים הייבן. הבחירה שלי להעניק את הציור לפרשן אחר היא מימוש ‘טהור’ כמעט של מות המחבר, מחבר הציור (כלומר, אני) בעצמו מוותר על עצמו, מספיד את עצמו ומכיר בכך שהפרשן יוצר את הציור בעצמו, במפגש הפרשני שלו עם הציור.

הניתוח של מרים מצוטט להלן:
הציור מכיל בתוכו ניגודים רבים – בצבעים המנוגדים, בקווי המתאר, במשיכות המכחול וכו’. הציור מהווה שיקוף של אידיאל הטוב האשלייתי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בניהול מדינה, דת וכו’ על ידי כללים ועקרונות משפט וצדק. במרכז היצירה אליפסה ירוקה, צבועה בגוון אחיד ומשיכות מכחול אחידות. היא תחומה על ידי קו מתאר ברור. זהו ייצוג של אידיאל הצדק. הצבע הירוק הוא סמל מקובל לאישור. הגוון האחיד מייצג את חוסר היכולת לדימיון, את המרחב שכולו זהה בו האדם היחיד צריך רק לעשות את המוטל עליו, לא יותר ולא פחות. הגבולות ברורים מאוד, האדם יודע בדיוק באילו מעשים הוא יחצה את הגבול. הצדק תחום בצורה עגולה כדי להדגיש שזהו מעגל שמזין את עצמו, עקרונות המשפט הן המעודדות שמירה על עקרונות המשפט. שאר היצירה מהווה ניגוד מוחלט לאידיאל הטוב הזה. הרקע צבוע בגווני אדום, הקווים מטושטשים וגליים. ניתן להבחין ברקע בצלבי קרס. זהו הרוע, החוסר צדק. חוסר הצדק אינו אי מובחן, אינו תחום. חוסר הצדק הוא כל מה שלא נכלל בגבולות החוק הברורים. הקומפוזיציה פתוחה ויכלה להמשיך לאינסוף. הרוע הוא מקום שאינו ברור, והמרחב לדימיון רחב. ישנם צורות רבות שניתן לראות. האדום הוא סמל מובהק לאיסור, אשר עומד בניגוד לירוק המאשר. צלבי הקרס הם בסך הכול צורה, כפי שהאדום הינו בסך הכול צבע, אך שניהם קיבלו את משמעותם השלילית על ידי הנגדה לצדק. הניגוד המובהק בין שני חלקי היצירה יוצר אשלייה של תלת מימד, ממש כאילו אידיאל הצדק עומד גבוה יותר משאר היצירה, דווקא בגלל ובזכות הרקע. זוהי האשלייה אשר אידיאל הצדק מנסה ליצור, אשלייה כי הצדק הוא דרך האדם להתעלות על טבעו היצרי, להתעלות על המציאות היום יומית האכזרית, מלחמת ההישרדות, הביקורת המובלעת ביצירה היא האמירה המפורשת שזו אכן אשלייה, הצדק והחוסר צדק נמצאים על אותו מישור שטוח ואחיד.

כפי שאמרתי קודם, הויתור העצמי שלי על הבעלות שלי על הציור, הוא הפנמה עמוקה של מות המחבר. המחבר המתאבד. או שמא הדבר אכן כך? הרי למעשה ההעמדה שלי את הציור לניתוח בתוך המסה הזו, ההנחייה לפרשנות והבחירה במרים כפרשנית הלא הם היצירה שלי? אולי זהו ניכוס חזרה של היצירה, או מלכתכילה יצירה שלי? למעשה נקודה זו מעלה שאלה רחבה בהקשר של יצירה ומחבר – האין ההצגה של היצירה (בפורמט כלשהו) על ידי המחבר ובחירת הפרשנים היא יצירת – העל של המחבר?

תחיית המחבר

בפרק זה אערוך פולמוס לגבי הציור כפי שהוא מוצג בניתוח של מרים, ובכך אנכס חזרה את הציור שלי, או את הפרשנות לציור שלי (האין חד הם?). בזאת אציג מימוש רדיקלי של מות המחבר – הכל טקסטואלי כפי שנאמר קודם לכן, הניתוח עצמו איננו חיצוני לשפה ולטקסט וגם הוא לא נמלט ממלתעותיו של מות המחבר. הטקסט והשפה, שנגזרים זה מזו, הם חיצוניים למחבר, ולכן אותו אדם שהיה קרוי בעבר “המחבר” של הטקסט (במקרה של הציור, אותו אדם הוא אני), מת ושב ומשתמש בשפה בשנית, קם “לתחייה”. אך אם ניצמד חזרה לרולאן בארת, אותו מחבר מעולם לא היה חי. הוא דומה יותר לשמאן, זה שמתעל בין יצירי הרוח לבני השבט, בין השפה לקורא שלה, בין הכוח לפועל, בין הלאנג לפארול, בין האפשרי לממשי – וזאת דרך הסימן הכתוב.

קלוד לוי שטראוס טוען כי המיתוס מורכב מסך כל גרסאותיו, אין גרסא תחילית ואין סופית, אין מרכז להשען עליו (המיתוס הוא סינכרוני ולא דיאכרוני). מעניין ליצור אנאלוגיה לניסוי במסה זו – הטקסט, מורכב מסך כל הפרשנויות/קריאות שלו, הסימן מורכב מסך כל ההפעלות שמכוננות אותו כסימן, כלומר הציור מורכב מסך כל הפרשנויות שלו.

הניתוח של מרים מציג תזה שבנויה מדיכוטומיות שקיימות בתוך הציור (גס/ עדין, חשוף/מצונזר, קלאסי/ זול, מופשט/ פיגורטיבי, מטושטש/ חד, פשוט/ מורכב, ירוק/אדום, תלת מימד/דו מימד וכו’…). אני אשתמש בתזה זו כדי להדגים כיצד דיכוטומיות אלה קיימות רק בתוך הציור, וכיצד הציור מעמיד אותן כדי לשלול את הניגודים שהן יוצרות, כדי לשלול את המשמעויות, כדי לומר שהשפה והמערכת לא אומרת כלום, היא בליל פרשני…

אבקש לראות את הניתוח של מרים כחלק בלתי נפרד מן הציור. ייטען נגדי כי הטקסט של מרים הוא יצירה טקסטואלית בפני עצמה, נפרדת מהציור. וזאת דווקא מתוך התזה של רולאן בארת ושל דרידה. אני מסכים עם טענה זו, הטקסט של מרים איננו מטפיסי, והוא איננו חיצוני לשפה. אך יחד עם זאת, כפי שכבר ציינתי, הטקסט מורכב מסך כל הפרשנויות שלו. הפרשנות של מרים היא פרשנות בין פרשנויות, שיחד עם הפרשנויות שלכם, קוראי, למעשה יוצרות את הציור. גם המבט הקל ביותר על פני הציור הוא פרשנות שמפעילה אותו כסימן. הציור נוצר בכל פעם מחדש. נוכל לראות את הציור כיצירה חד פעמית, ייחודית לכל הפעלה, או שנראה אותו כמכלול הפרשנויות. אבחר באפשרות השנייה.

הפרשנות של מרים היא חלק מהציור. היא הציור כבנוי מדיכוטומיות, הציור כמקיים בתוכו סמלים כמו צלבי קרס, כמקיים בתוכו צבע ירוק ואדום, קווים גליים, תיחום מול “קומפוזיציה פתוחה” שנמשכת לאינסוף. בתוך הפרשנות, הציור מקיים קומפוזיציה. בתוך הפרשנות הציור הופך לציור.

עבורי – ולא בכדי אתעכב על הביטוי ‘עבורי’, שכן אני מגיב למרים גם מבחינת כוונת מחבר הציור וגם מבחינת קריאה בדיעבדית של הציור לפי מרים. אני שניהם. המחבר הלכיד שחי לאורך הנרטיב שמתחיל בציור הציור ומסתיים בסוף מסה זו, והמחבר שמת וקם לתחייה כפרשן לפי מות המחבר – עבורי, הציור משתמש בדימויים (או סימנים) שונים כתמרורי אזהרה. האייקון של הפין שמצוייר ברכות, צלב הקרס (הגיאומטרי והחד) שכמעט נבלע בתוך העשן, צללית הצבר וכו’. אין להם תפקוד (או משמעות) שונה זה מזה, כולם מצויים שם כדי לצעוק החוצה מתוך העשן האדום שמבליע אותם ומטשטש אותם. הדיסוננס-לכאורה (זה שנוצר מהמתח בין הטשטוש לחריפות של הדימוי), מודגש על ידי הצורה האובאלית הירוקה, שלא רק שונה בצבע, אך גם בחדות הטכנית בה היא מצויירת, וב’תמימות’ שלה לעומת הדימויים האחרים. אך לא כך הוא הדבר, שכן גם לה יש את אותו המסמן של הדימויים האחרים אותם ציינתי (בתוך מערכת הציור), יחד הם מצביעים על הריקנות ועל חוסר הפשר. אין מובן. עוד יותר מכך, סימנים נוספים עלולים ‘לצאת’ מתוך הכתמים שבערפילים, “לתפוס צורה” בתודעה, ולתפקד כחלקים במערכת, כשם שדימויים שכבר זיהינו בבירור נבלעים בתוך האבסטרקט, ולפתע אינם ברורים כל כך. אולי צלב הקרס איננו צלב קרס אלא כתם מופשט, ואולי הכתמים בפינה הימנית העליונה הם פרח או תמרור אזהרה לקרינה רדיו – אקטיבית. גם אותם כתמים הם למעשה סימנים בפני עצמם, אך הם ארס פואטיים, הם הסימנים שמדברים על הסימנים ועל בעיית הסימון – אמנם נדמה כאילו הסימן קורא לנו להכיר בו, מכריז על עצמו בקולניות מתוך ים הערפילים הלא מובחן, אך למעשה אנחנו הם אלה שמכוננים אותו ככזה.

החלוקה בין מסגרת לתוכן, כלומר המסגרת האדומה והדימוי הירוק אותו היא מקיפה, שמזכיר ציור בארוקי ומסגרתו המקושטת, מחליפים את תפקידיהם. הרי “התוכן” הסמלי מצוי לכאורה דווקא במסגרת האדומה, ולא בתוכן שנשאר במשטח פשוט וחלק של צבע ירוק. אך האין האליפסה הירוקה מתפקדת כסמל בין סמלים אחרים בציור? ההתרכזות הקולנית סביב הריק והשקט…

הציור הוא אותו רצף מופשט שמציין סוסייר בקורס בבלשנות כללית , רצף שנקטע על ידי המפגש בין המסמן והמסומן. אין הבדל בין הדימויים, כולם שווים. אין הבדל בין הכתם המופשט לבין הדימוי המובחן, חד הם, שניהם ריקים ממשמעות ומלאים במשמעות כאחד. הצורה המופשטת מובחנת בגבולתיה כשם שהפין מובחן בגבולותיו, וגבולותיהם מטושטשים באותו האופן. המשמעות המסומנת של אותם כתמים מופשטים, “שמתחזים” למסמנים, היא שאין מסומן. המסמן הוא המסומן, ההבדל בין תוכן וצורה ובין משמעות וריקנות משתברים. הסימנים הופכים לסימנים רק מעצם הזיהוי שלהם וההפעלה שלהם כסימנים על ידי הפעולה הפרשנית. אין סימן שקיים בציור אלא רק סימן שקיים בפרשנות (ושוב, האין הציור הוא הפרשנות שלו?).

הציור מפתה את הקורא לחשוב כי אולי מאחורי הצירוף הסתום של הסימנים, שכאמור, בעלי משמעות וחסרי משמעות גם יחד, מסתתרת איזו משמעות לכידה, איזה נרטיב, אך ההפך הוא הנכון. החידתיות שבציור היא סמל, סימן שעומד בפני עצמו ומצביע על כך שהמשמעות של הציור היא שאין משמעות. תוכן = ריק. הפרשנות אליה אני מכוון כמחבר הציור, היא שאין פרשנות לציור (או ליתר דיוק שהפרשנות היא חוסר פירוש). התרגום והפירוש מונחתים על ידי הציור ונאסרים על ידו בו זמנית.

אחרית

לסיום, מן הראוי לציין ולקחת בחשבון את הדברים הבאים – טרם נתתי למרים לנתח את הציור, צפיתי את התוצאה הניתוחית שלה, את אותו תווך פרשני ששיערתי שהצופה יקלע לתוכו בעת שיצרתי את הציור. על סמך השערה זו פירקתי את הניתוח שלה, ונתחתי את הציור שלי באופן שיגרום לה (ושיגרום גם לי בנקודת הזמן בה ציירתי את הציור), להראות כאילו היא משתמשת בשפה שבנויה מניגודי שווא (תוכן מנוגד לריק אך גם שווה ערך לריק). מרים שלחה לי חזרה טקסט כתוב ובו הניתוח שלה לציור, והפלא ופלא! הניתוח שלה נפל בדיוק לתווך הפרשני אליו שיערתי שימעד.

ובכן השאלה עומדת בעינה, או שהתגליתי כנביא אמת, או שמא זוהי נקודת שבירה של מות המחבר. אם נתעלם לרגע מההשפעה הפוליטית שלי על הניתוח של מרים עליה דובר קודם, נדמה כאילו המשמעויות של הציור, שנגזרו מהניתוח המאוחר שלי לציור, הן אותן המשמעויות שהפרשנים של הציור הגיעו אליהן. אם כן, תקשורת אמיתית נוצרה, הצלחנו לדבר! נדמה לי שמות המחברמתעלם מנקודה חשובה זו, והיא ששפה היא מוסכמה. שפה מתאפשרת אך ורק כשהצד השני אליו אני מדבר מסכים איתי על כלליה, אחרת היא איננה שפה (גם אם אני מדבר אל עצמי ואותו צד שני נמצא בתוכי). נכון, לעולם לא אוכל להוכיח כי אותו צד שני הבין כפי שאני הבנתי את השפה שלי. אך ההבדלים האלה הם אינם מונעים מאיתנו לדבר. החפיפה בין המסומנים שלי והמסומנים של הנמען שלי היא גדולה מספיק כדי שנבין זה את זה, אבל משהו תמיד ישאר בחוץ. עצם העובדה שאתם קוראים עכשיו את מילותיי, מצביע על כך שאתם מאמינים שאנחנו חופפים במידה מסוימת (או לפחות מקווים).

הנחייה ועריכה: שחר פישר

חדש לוגו ללא שם מדרשה

חזור אל “חדש” גיליון א’: אסופת מאמרי זמן חורף תשע”ד

השארת תגובה