לי, אלי, תשוקתך / יואל טייב

כולנו מפחדים מהבדידות. כולנו יודעים בדידות. אפילו אלוהים.

“תא חזי, הא אתמר סדורא דיחודא כלא בחד היך הוי, והא אתמר, פתח ואמר, חשף ה’ את זרוע קדשו, דא דרועא חדא, דביה תליא ישועה […] ולמה, למיקם ליה לכנסת ישראל מעפרא, ולקבלא ליה לגביה, ולאזדווגא כחדא, וכד האי אתער לקבלה, כמה דחילו שריא בעלמא, עד דינח ההוא דרועא תחות רישהא לאתחברא, כמה דאת אמר שמאלו תחת לראשי וכו’ [1]

[בא, ראה, הרי למדנו, איך הוא סדר הייחוד, כדי שהכל יהיה אחד? והנה למדנו, הוא פתח ואמר, ‘חשף ה’ את זרוע קדשו’, זו זרוע אחת, שבה תלויה הישועה. ולמה? להקים את כנסת ישראל מהעפר, ולקבל אותה אצלו (אצל הקב”ה), ולהזדווג אצלו כאחד. וכאשר הזרוע מתעוררת, כמה פחד שורה בעולם, עד שהוא מניח את הזרוע מתחת לראשה להתחבר, כמו שנאמר, שמאלו תחת לראשי.[2]]

כמה פלאי התיאור הזה של הזוהר. הזיווג המיתי, הגדול, בין השכינה לבין הקב”ה, בין כנסת ישראל לבין אלהים, מתואר כאן כחוויה שבתחילה מעוררת אימה גדולה בעולם כולו, ורק בשלב הבא, הופכת להיות החוויה המרגשת, הטובה, שאנו מכירים: “לבתר אתי ימינא לחבקא, כדין חדוותא שרי בעלמא, וכל אנפין נהירין, לבתר אזדווגת בגופא וכו'” [ואחרי כן באה הימין לחבק, ואז השמחה שורה בעולם, וכל הפנים מאירות, ואחרי כן הם מזדווגים בגופם].

כל הארוס הזה, המופלא, בין אנשים, בין הכוחות הקוסמיים, בין השכינה[3] לבין האלוהים, משיל מעליו את הרומנטיקה הקיטשית והופכת להיות סיפור אימה של בדידויות רועדות, נזקקות, מגששות במרחב המשותף, מתחננות לקרבה אך גם מפחדות ממנה. כמה דחילו שריא בעלמא, כמה פחד, ברגע הזה שלפני, ברגע המופלא של הדין שחוצב את הפירוד להיות אחד, שחייב להיות אלים, שחייב לפגוע בביטחון ובנוחות כדי לאחד את השונויות.

זוהי זרוע שמאל. מידת הדין, הפוצה את פיה מן הדממה הקוסמית ומחייבת אותנו לעמוד מפוחדים ומלאים תשוקה מול עולם בו עוד ישות קיימת, מחוץ לנו, עוד בדידות קיימת מחוץ לנו, הדורשת את קרבתנו, ואנחנו רועדים, כמה דחילו שריא בעלמא, רועדים אך מברכים את הקירוב הזה, מבקשים שידע להתקרב, שידע להישאר. שידע להניח את שמאלו מתחת לראשנו, לחבקנו בימינו.

“כגוונא דהאי סדורא דהני יומין, מראש השנה עד יומא בתראה דחג” [וסדרן של אלה הימים, מראש השנה עד היום האחרון של סוכות, הוא כעין זה].

כמה מופלא התיאור הזה של מסכת שלמה של חגים, כסצנה אחת של גישושים אחר אהבה. הפחד והחששות, האהבה, הנשיקות, הפליאה הגדולה, והאמון שנוצר בסוף, והגוף אל גוף בסוף.

בתוך עולם ריקני פתאום נחתה יד וביקשה לרפד אותנו בתפוחים[4], לאהוב אותנו, למלא אותנו בכל האור הגדול שלא חשבנו שקיים, שלא חשבנו שאנו מסוגלים לקבל. וזה מפחיד מאד בהתחלה.

וזוהי זרוע שמאל, מידת הדין, שמחייבת אותנו להביט בעצמנו מחדש ולשאול מי אנחנו, מה טיבנו, האם אנחנו כדאים לחיות, והפה מתחיל למלל מאליו, הרי אשמנו ובגדנו וגזלנו, מה אנו מה חיינו, עד שלא נוצרתי איני כדאי, עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי[5].. כמה דחילו שריא בעלמא, איך אפשר להתאהב בי בכלל, הרי לפניך אני נחשב בעיניי כתולעת קטנה באדמה[6], מה אני שווה בכלל לידך, איך אתה מסתכל לעברי בכלל, איך יכול להיות שאני נחשק, אהוב? הגוף המתולע של הבדידות נרעד ומבקש לסגת, כן, כן, כמובן שלך אלי תשוקתי[7], אבל איך יכול להיות שגם אני תשוקתך שלך, אלי?

אבל בפחד המתוק הזה של הבדידות שנוגעת בבדידות[8], אנחנו צריכים לראות את האור הטוב, את מתק האהבה, את הזַכּוּת של הקרבה, את הנס הזה של הזוגיות, של הבין-סובייקטיביות המרתיעה והמושכת[9].

כי אם לא ניתן לעצמנו להתאהב, נישאר בודדים לנצח.

[1] זהר ח”ג ריד ע”ב.
[2] תרגום שלי בעזרת פירוש הסולם, וכן בכל המובאות מהזהר.
[3] רובד נוסף של הטקסט שלפנינו ייגלה בהיגלות משמעויותיה הרבות והמגוונות של המושג ‘שכינה’ בקבלה, אך אין כאן המקום להאריך.
[4] ע”פ שה”ש ב’ ה’
[5] מתוך תפילות הימים הנוראים.
[6] מתוך הרשות לנשמת מאת אבן גבירול, “שפל רוח”.
[7] מתוך שירו של ראב”ע, “לך אלי תשוקתי”, הנאמר בפתח יום כיפור.
[8] ע”פ שירה של לאה גולדברג, מתוך “אהבתה של תרזה די מון”, שירים ב’.
[9] צורת ההסתכלות הזו של האחר והאלוהי, מושפעת הרבה מהגותו של לוינס בכמה מקומות, ובעיקר מ”כוליות ואינסוף”, עי”ש

 

חזרה אל:  עלונטור – גליון ל׳

השארת תגובה