שיבה מאוחרת
דורות של של ילדי ישראל עקבו בדריכות בילדותם אחרי עלילותיו של מרקו היוצא למסע בעקבות אמו. עלילותיו של מרקו ממשיכות למעשה מסורת ארוכת שנים של אחד הג’אנרים העתיקים בעולם הספרות – סיפורי המסע.
הפופולאריות של סיפורי המסע לא שמורה רק לאודיסאה, דון קיחוטה, או מסעות גוליבר, המסע מהווה גם את אחת התמות הפופולאריות במקרא:
הנוסע העברי הראשון הוא כמובן אברהם אליו אנחנו מתוודעים לראשונה דרך קריאת “לך לך”, מקומו של היהודי הנודד ממשיך לתפוס מקום של כבוד במרחבי המקרא במסעותיו סובבי המדבר במשך ארבעים שנה. מאוחר יותר אנו פוגשים נביאים שחלק מרכזי בשליחותם כרוך במסע (מבחירה או מהכרח) כמו אליהו ויונה.
אחד המוטיבים הבולטים המופיע ברבים מסיפורי המסע הוא מוטיב השיבה המאוחרת כאשר גיבור המסע הגולה מביתו – גלות שהיא לעד אינה רק פיזית כי אם גם נפשית ותודעתית- שב לכור מחצבתו. באותה שיבה מתמודד הגולה עם עולם ישן שהשתנה המעמת אותו גם אל מול תמורותיו שלו עצמו.
“בחזירתו מצא את ביתו נעול”- המשפט הפותח את היצירה “פרנהיים” של עגנון, מגלם בתוכו את תמצית הטרגדיה של שבוי מלחמה השב לביתו כדי לגלות שהעולם שהניח השתנה לבלי שוב ומשפט זה יהדהד ויתאמת שוב ושוב לאורך הסיפור עד לסיומו.
לפני כמעט חודשיים ציינו את חורבן הבית בתשעה באב, התאריך בו הוגלתה האומה היהודית לקשים שבמסעותיה – גלות בבל וגלות רומי. במשך שבעה שבועות מאז נקראו בבתי הכנסת ההפטרות של “שבעה דנחמתא” המתארות את נבואות הנחמה שלאחר היציאה לגלות. לקראת השיבה אל מקום ישן – חדש.
אבודרהם, חכם ספרדי מהמאה הארבע עשרה, מגולל את מערכת היחסים בין כנסת ישראל לאל המגולמת בפסוקי ההפטרות השונות הנזכרות בשבתות אלו:
הדו שיח מתחיל בציווי של ה’ על הנביאים לקרוא לעם ישראל: “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם” ועל כך עונה כנסת ישראל בתרעומת “וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה’ וַה’ שְׁכֵחָנִי”.
הנביאים חוזרים ומספרים על מיאונה של ישראל להינחם: “עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה”.
אז פונה ה’ בעצמו לנחם את ישראל, ללא שליחים: “אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם” וממשיך בנחמות “רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי” וכן “קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ.”
בשלב זה נענית כנסת ישראל: “שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה'”.
מערכת היחסים הזו מבטאת יותר מכל את רצונה ותביעתה של כנסת ישראל לקשר בלתי אמצעי, לשיבה שאין בה חיץ ומתווכחים מול האל, את ההתעקשות על כך שהוא בעצמו יפתח את הבית הנעול.
שבוע אחרי הקריאה האחרונה, אחרי ההתרצות של ישראל אל מול אלוהיו, אנחנו משלימים את השיבה המאוחרת, את המרחק שעברו ישראל עד ששבו מהגלות הפיזית והרוחנית אל הארץ והאל. בשבת שובה, נשמעת עוד קריאה שהיא ספק דרישה ספק בקשה: “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיך”. אם נראה בה עוד קול ברצף של אותה שיבה מאוחרת נוכל לומר כי זוהי הקריאה שמגיעה כבר לאחר פתיחת הדלת ומחזירה את האחריות לאדם.
וכך באותה השיבה מתקיימת תנועה שהיא חסד ופתיחה מלמעלה כלפי מטה אך גם תביעה מהאדם לשיבה כלפי מעלה. קריאה לאומית של ציבור אבל גם קריאה אישית לכל אדם:
והשיבה, ככל שהיא מאוחרת כך היא לעתים קשה – מוכרת ולא מוכרת בו זמנית,
אבל כוחה הוא ביכולת לחוות קשר חי חשוף וכנה ישירות עם עצמינו ועם האל בגילוי, שגם הוא – ממש כמו מרקו גיבור ילדותינו – מחפש בסוף את הלב. “רחמא ליבא בעי” (בבלי, סנהדרין כו).