מאמרים ויצירות

  בכל פרידה, ממישהו, משהו או תקופה אני פוגש לרגע את המוות מחליפים מבטים בסגנון מערבון ואז הוא ממשיך עם

  ואני יושב, קורא, חוזר, לומד בבית המדרש וילפת את עמוד התוך ויט בכח, ויפל הבית על הלומדים והם, מוסיפים

אדר-אָלף בפתח (הגשם יורֶד) מקנא באחיו הקטן, החומד, שנקרא בלי בושה 'אדר-בֶּית' – כמורֶד שכוֹרת הענף שעליו הוא עומד!  

היום, על החוף, בהליכה מתונה / מדרום תל אביב אל צפונה / מימיני העיר בסאונה / משמאלי החול והים /

  הלב גועש בדהרה. כאותו בן סוסי שאמרו לו: 'רוץ ודהר בהר ובבקעה!' ויום ולילה אין בו.   אבל אני

  רְצוֹנִי לוֹמָר זֶהוּ זֶה. הַדָּבָר הַזֶּה הַמִּדְבַּר הַזֶּה הַמִּדְבַּר שֶׁל הַמִּדְבַּר הַזֶּה.   רְצוֹנִי לוֹמָר, שְׁתִיקָה, שְׁרִיקַת רוּחַ אֱלֹהִים

הבעיה שלי עם הקפיטליזם, היא לא בעיה בצורת הפעולה של המערכת. זאת אומרת: כשאני מנסה לענות לשאלה איך קפיטליזם פועל,

בתוליו של המדבר נקרעו פעם נוספת על ידי בן אנוש. הוא נע במהירות, מבטו קבור בחול, הבעות תסכול ונחישות מתחלפות

"מה שאתה חייב להבין הוא שהמוח והנפש של התלמידים שלך, כמו גם שלך, הם פויקה", אומר לי חבר רב עצה

  כְּשֶׁתַּרְעִים עלי שתיקה שְׁבִילֵינוּ יְגַלּוּ כְּאֵבָם אצעק מצוקה שעתיים תִּזָּהֵר בפליאתם   כשתראה אותי בשקיקה בִּשְׁבִילֵנוּ אגיל כבִלְעָם אצחק מצוק