צפו: נגה מכסחת רציונליסטים עם רגש ודמגוגיות זולות!!!!!!! / נגה גולדשטיין

אחת הדרכים המזיקות בה אני מבזבזת את הזמן היא גלילה אינסופית בוידויים של דתל”שים או בקבוצות פייסבוק אתאיסטיות. מרחבים כאלה נותנים תחושה שהחיים הם כטורניר דיבייט ארוך. את הדת יש “לנצח” עם “טיעונים”. צריך להתכונן בבחינת “דע מה שתשיב לאפיקורוס” בהיפוך תפקידים. 

בתיכון לא הבנתי למה אני מקיימת מצוות. ניסיתי לגשת אל הדת ממקום שכלתני, אבל הכתבים היהודיים מלאים ביסודות א-רציונליים דוגמת נבואה, משיחיות, יצורים שמיימיים וכו’. הסברה רמב”מיסטית של מאפיינים אלה כמשל נראתה כאפולוגטיקה מבאסת, ומצד שני – הפשט לא מספק בכלל. הגעתי לנטור מצוידת, כמו כל בת מדרשה טובה, ברס”ג וברמב”ם (אך ללא מסרגת כיפות והליקס), על מנת לקבל איזו הארה שכלתנית שתסביר לי למה הדת “צודקת” או “נכונה”. אבל רעיונות מפוצצי מוח בדבר אמיתותה של היהדות יש בנחלי בא-גד או בספר ההוכחות (או לחלופין דת התבונה ממקורות היהדות ומורה נבוכים), ומהר מאוד הבנתי שאין טעם לחפש אותם. נשארתי דתיה4 בתיכון כי נהנתי לשמור שבת ולהפר מצוות עשה לי תחושה מבאסת, אבל זה לא הספיק. הרי התייחסות לרגש היא, כידוע, תחבולה פסיכולוגית שהכת היהודית מפעילה על המאמינים הבורים שלה.

אני מרגישה שהקונסנזוס הדתי אצלנו, כלומר לא ב”אתאיסטים נעים להכיר”, בריא יותר מגישה זו. הוא לא מאפשר רק דעות שונות אלא גם שימוש בצורות דיון ובטרמינולוגיות שונות, אולי בגלל שההתייחסות לאמונה דתית היא כאל דבר אישי מאוד, ועל כן בסך הכל יש בו מקום רב לרגש ובכלל אין חוקים מובהקים להתפלמסות. עוד מאפיין של מרחבים בריאים כאלה הוא מקום שבו כל משתתף מנסה לברר בעיקר את דרכו האישית ועל כן פתוח לכל מיני “התקפות” למיניהן, ואין כאן (בניגוד למרחבים הנלחמים למען הדת או האתאיזם) עמדה שיש להגן עליה בלוחמנות5. 

לעומת זאת, בשיח הפוליטי (בנטור ובעולם כולו) המצב שונה – הוא נגוע בדמגוגיה פשטנית מחד גיסא וברציונליזם דיבייטורי חסר רגש מאידך גיסא (אין סתירה בין השניים, לפעמים הם משולבים יחד). דוגמא מצוינת לחולי זה היא בן שפירו (לא המתולתל עם הכובע אלא האחד הפחות מגניב), שהאינטרנט מלא בסרטונים שלו מכסח את הליבטארדס עם לוגיקה ועובדות. משפט המחץ שלו הוא “Facts don’t care about your feelings”. אפשר לראות זאת כקריאה לחתירה אריסטוטלית אל עבר האמת המוחלטת, אבל מדובר בפוליטיקה, כלומר cקביעת מדיניות שאנחנו אמונים עליה, למעננו ולמען אחרים. התרגלנו להסכים על כך עם שפירו בצורה מסוימת ולראות רגשנות כתופעת לוואי בעייתית בשיח פוליטי, במקום לשאול: למה לא לתת מקום לרגשות כשאנחנו מתווכחים על נושאים אנושיים שכאלה? 

אפשר לראות את הבעייתיות בחוסר הרגש גם בשם הספר שלו: ”איך להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה – 11 כללים לנצח בוויכוח” (הוצאת סלע מאיר כמובן). המטרה היא לכסח את הצורה ולנצח. זה לא משנה מי צודק או מה כדאי לעשות, לא משנה שהצלחנו להגיע להבנה או לשפה משותפת. מה שמשנה זה מי המנצח. כמובן שרוב ההוגים הימנים הרציונליסטים לא רדודים כמו בן שפירו (קיצוניים בשני צדדי המפה וכו’). אבל בכל מקרה, נראה כי השפה היא שפה תחרותית, כאילו העולם הוא אליפות דיבייט אחת גדולה. גם השיח הליברלי החילוני הקלאסי של זכויות, שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, מתנהל בשפה כזאת בלי שנשים לב. יש זכויות מסוימות שהכריחו אותנו לשנן בשיעור אזרחות, והן הקלפים שאיתם מנהלים את המשחק. חשוב לערער על אותה רשימת זכויות הפרט ולשים לב מי קבע אותה ולמה6. גם הדיון סביב “תרבות הפוליטיקלי קורקט”, והזלזול שהתפתח בעקבותיו לטריגרים רגשיים, הוא דוגמה טובה למנטליות המשחק שאנחנו חיים בה. מישהו מבקש לפנות אליו בצורת פניה מסוימת, או לא להשתמש בקללה גזענית. האדם שמולו, מרוב דיונים תיאורטיים, רואה את הבקשה כקביעת חוק מוסרי כללי וכועס עליה. כנראה שאם אותו אדם היה מבקש ממנו לאכול מהקורנפלקס שלו הוא היה מתחשב, כי הוא היה משייך את הבקשה למציאות עצמה ולא לזירת הקרב הפוליטית. אפשר אפילו לטעון שתיחום רציונלי של השיח מדיר ממנו דעות שקשה להסביר בצורה הספציפית שבה הורגלנו לדבר.7

אפשר לראות את זה בבירור כשמדברים על אקולוגיה. לדוגמא, כשמדברים על שמירה על מגוון המינים. כמובן שאפשר לנהל דיון אקולוגי שלם, גם בנושא זה, בעזרת סטטיסטיקות וטיעונים יבשים בלבד. ישנם טיעונים תועלתניים לטובת מגוון המינים, מלווים במודלים מתמטיים מנומקים ובמאמרים בנייצ’ר. אבל ברור לכולנו שזה לא באמת זה, וקשה לכמת את תחושת האכזבה כששומעים על עוד יונק שנכנס לרשימה האדומה של ICUN. או, לדוגמא, דיון בדבר בניה בחוף אכזיב. למה צריך לשמור על שמורות טבע חסרות משאבים? אפשר להביא נתונים על רמת זיהום האוויר שהריסת השמורה תביא, או על ההשפעה של טיול בטבע על אחוז ההתאבדויות בארץ, אבל גם כאן לא מדובר במניע האמיתי שלי להחזיק בדעות שלי, אלא בטיעונים שמחזקים אותי מול אנשים אחרים. לפי חוקי המשחק אסור להגיד שאין הרבה שטחים פתוחים לטייל בהם וחבל שהארץ שלנו תהפוך לאפורה ועצובה. גם ויכוחים על טיבם של המדינה והקפיטליזם אני לא יכולה לנהל בלי לגלוש לאמון באדם, חמלה, ושאר מושגים שלא שייכים לאותו שיח פוליטי. אני מוצאת את אלוהים8 בחוויה הרגשית בדת ובפוליטיקה. החזרה שלי לדת באה עם ההקצנה שלי שמאלה.

מהצד הנגדי לשכלתנות הפוליטית יש, כאמור, דמגוגיות רגשניות ומסוכנות, שגם מופיעות הרבה בשיח. למשל, כל עניין “ההתחשבות ברגשות הדתיים”9, או מחנאות שמרדדת את הצד השני לאיש קש ותוקפת אנשים על עמדות שכלל לא הציגו. השיח המחנאי הפוליטי בא מאותו שורש תחרותי ודיבייטורי שאותו אני מבקשת לעקור. אבל, בכל מקרה, קיומן של דמגוגיות רגשיות לא אומר שצריך להוציא כל שימוש ברגש מחוץ לשיח, כמו שקיומה של תחרות חסרת רגשות חולה לא אומר שצריך להוציא כל שימוש בשכלתנות מהשיח. יש סיבה שדיבייט זה ספורט תחרותי. דווקא בגלל שמדובר בדבר שאפשר לכמת ולמדוד, אולי הדיונים שלנו לא צריכים להתנהל כך. אמנם פתרון אפשרי לחולי הפוליטי הוא “עליה ברמה” של השיח, כלומר להיות רציונליים אפילו יותר, אך הוא הפתרון ההפוך להכלה שאני מבקשת להציג. לענ”ד פתרון טוב יותר הוא הטלת ספק בהנחות היסוד הרציונליות הבונות את הדיונים שלנו, בצורה שתאפשר גם לאנשים פחות מנוסים, נוטים יותר לרגש, וכו’ לנהל דיון בריא. בסופו של דבר, דיון פוליטי הוא דרך לגשר בין אנשים ולפעול במציאות, והוא לא צריך להתנהל בצורה סבוכה שרק מומחים יכולים לנווט בה.

האם אני יכולה בכלל לבקר שיח שאני בקושי מתאמצת להשתתף בו? כנראה שלא. אולי אני סתם עצבנית כי אני לא חכמה או סבלנית מספיק לנהל דיון פורה ואומרת שטויות במקום. אבל הקול הזה יושב לי בראש כל פעם שאני מנסה לכתוב או להגיד משהו והגיע הזמן להתגבר עליו. 

לסיכום, כדאי שכולנו ננסה להיות נחמדים וקשובים בשיח פוליטי ולא להתנהל בו כתחרות, ולזכור שמדובר בחלק מהחיים עצמם. שיח מכיל ורך יותר יתן מקום לעוד אנשים (ובמיוחד נשים!) לדבר.10 אני לא חושבת שצריך לקרוא אלפי שנים של פילוסופיה כדי להבין את זה.

4 או דתיית רצף, או דתיה אתאיסטית, או מונחים אחרים כדי לא להגיד מסורתית, שיבינו שאני חלק מהמגזר הסרוג.
5  ניתן לעשות חלוקה כזאת גם בכתבי מחשבת ישראל הקלאסיים עצמם, הרציונליסטים הימי-ביניימים האלה שאכזבו אותי (וגם אצל ממשיכיהם, הדתיים והחילונים כאחד). יש מצד אחד כתבים שהמטרה שלהם היא ניצחון בפולמוס עם המינים והגויים, ומצד שני כתבים שהמטרה שלהם היא הגעה אל האמת. אין צד טוב יותר או פחות ויש גם חפיפה ביניהם אבל חשוב לשים לב לחלוקה. 
6  אנצל את הפורמט הוירטואלי של העלון כדי להפנות לסרטון שמסביר את זה בצורה טובה: https://www.youtube.com/watch?v=AhRBsJYWR8Q
7 תזכרו מה המגדר, דת ומוצא של ההוגים שהכתיבו לנו את השיח. בסיטואציה כזאת דברים שנדמים כאוניברסליים הם אולי לא באמת אוניברסליים.
8  כמובן שרבים וטובים ממני ניסחו את זה יותר טוב, אבל אני לא אחפש עכשיו ציטוט של בובר בשביל הניימדרופינג כי אני רוצה להתמקד בחוויה אישית.
9  למרות שחשוב לשים לב להבדלים בין יחסי הכוחות במקרים שאנחנו משווים.
10  ואחר כך מתפלאים למה אף אחתד לא כותבת לעלונטור, מעבירה חבורות או מדברת בכללי. אנחנו לא מרגישות חכמות מספיק.

השארת תגובה