שעה בגן, שנה בגן / יובל פלא גזית

לאט לאט הגן מתעורר.
קרני השמש מחפשות את הפרחים, והם מביטים סביב, מבולבלים.
חתול מתמתח בפינה, מנער שרידי שינה אחרונים מעיניו הרכות.
הציפורים מתחילות לצייץ ולשיר, אל העולם המחכה והמקשיב.
נדנדה ריקה נעה בשלווה ברוח, מחכה למבקרים חדשים.
לאט לאט הגן פורח, גדל ומתמלא.
הפרחים פתוחים במלואם, פניהם הזוהרות פונות אל השמש, וזוג שחרורים מדדה לו ביניהם, למנגינת הנקר המנגן.
טק טק, טק טק.
הדבורים והפרפרים נמרצים במלאכתם, עפים מפרח לפרח בזמן שהחתול שוכב בצד, מתבונן בעיניים סקרניות.
טק טק, טק טק.
הילד מתנדנד בעליזות בנדנדה, צוחק בקול מתגלגל, עיניים מנצנצות ומתרגשות לוגמות את יופי הגן, משקפות אותו לחיוך על פניו.
לאט לאט השמיים מתקדרים.
הפרחים נסגרים, ראש מוטה ארצה באבל.
הדבורים והפרפרים נעלמים, ממהרים אל מחבואם הנסתר.
הציפורים מצייצות תווים קטועים אחרונים, עפות בזריזות אל עבר האופק.
החתול זוקף את אוזניו, מקשיב לשנייה קלה, ורץ עם זנבו בין רגליו.
הנדנדה הריקה מפסיקה לנוע, חוזרת למצב נטוש ודומם.
לאט לאט, טיפות דקות יורדות.
מתחיל לרדת גשם.
טיף טף, טיף טף.
רק כמה טיפות, להרטיב שפתיים.
טיף טף, טיף טף.
אבל אז יורד המבול, טיפות כבדות וחזקות מרצדות באוויר, יוצרות מסך שאין לראות דרכו דבר אלא מים.
כשהטיפות פוגעות באדמה מתחיל התיפוף, התיפוף המהיר והמטורף של הגשם, לא עוצר ולא מפסיק, בקצב שאין לצפותו ואין לחקותו.
האדמה שותה את המים בגמיעות גדולות וצמאות, הדשא והפרחים משתטחים מכוחם של הטבע, הרוח והגשם.
והתיפוף לא עוצר.
הוא ממשיך וממשיך, בקצב עולה ועולה.
אך
לאט לאט, מצטרף רעש אחר.
טפיחה קטנה של נעל, על אדמה רטובה.
הילד מציץ לתוך הגן הריק והחשוך.
הוא מסתכל על הנדנדה הדוממת, ואז אל שדה הפרחים הדהוי והרטוב.
זה רק הילד, הגן והגשם.
לאט לאט, הילד מתחיל לרקוד, מדלג וצוחק בין טיפות הגשם עם עיניים מנצנצות ומתרגשות, וצחוקו המתגלגל מכסה את הגן.