מאז נטור אני לא נהנית מרומנים
יש משהו במוצא הזה שמעורר בי זכרונות
עמומים של חולצת KAPPA ומכנסי פלפלים דהויים
מאז נטור אני לא נהנית מרומאנים
מלקרוא אותם
וזה לא שהם לא עומדים בסטנדרטים שלי חלילה
זו המודעות
המודעות שמפשיטה את המציאות ומותירה אותה עירומה ובודדה
כמו אונס, להוריד לנערה את כל הבגדים ואז לצעוק עליה שכל החיים שלה צפויים ושהיא לא שווה כלום
ואפילו לכתוב שיר היא לא יודעת כמו שצריך אז היא משתמשת בפרובוקציות בוטות כמו אונס כדי להעביר נקודה ולהישמע משמעותית
בכל אופן, אני מודעת לתחושות שלי ברמה כמעט חולנית,
וגם הכל פתאום הופך למורכב יותר
כל שמחה מהולה בהרהור, לתוך כל שעמום זולגת חרדה
והכל רגיש ומגורה ומורכב.
ואני חושבת על תהליכים כל הזמן.
על התהליך שעוברים במהלך השנה, ובמהלך השבוע, ובמהלך השבת.
ואיך זה נראה ואיך זה גרם לי להרגיש והוֹ, כל כך מורכב.
ואז אני קוראת רומן “חשוב”, ויש בו כל מיני משפטים יפים שאמורים ללוות את מי שקורא אותם
ואני קוראת וחושבת שהנה משפט משמעותי והנה הנקודה בה אני כבר צריכה להרגיש השפעה מהדברים שאני קוראת, שהרי אם הם לא משפיעים עלי אז מה אני עושה פה בכלל. למה יש ספרים אם הם לא השפיעו לך על הלב.
אז למה זה לא אומר לי כלום? אני קוראת והספר פשוט נגמר ושום דבר לא השתנה.
וכל כך רציתי להרגיש כל מיני דברים
אז זה כנראה סתם נראה יפה ולא אמור לדבר אלי בכלל. זה כנראה לא מעודן מספיק בשביל המודעות הגבוהה הארורה.
מאז נטור אני לא נהנית מרומנים. נים-לא-נים