“וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם” (עובדיה א’ ט’-י’)
בסוף ימי בית שני העם היהודי בארץ ישראל היה מפוצל לכמה כתות שונות; ביניהן הפְּרוּשִׁית, הצְּדוּקִית והאִיסִיִּית. היהדות כפי שאנחנו מכירים היום היא המשכה של היהדות הפרושית שפיתחה את עולם בית המדרש בו נדרשה התורה שבכתב לכדי תורה שבעל פה. התורה הפרושית לא הכילה רק מדרשי הלכה אלא גם מדרשי אגדה שפירשו את דמויות אנשי המקרא והמתרחש בו והאירו אותם באור חדש שתאם את הרוח הפרושית; אך לא רק הכת הפרושית דרשה את דמויות המקרא, ידועים לנו מדרשי אגדה של כתות אחרות מהספרים שנקראים “הספרים החיצוניים”. ספרים אלו הם חיבורים מתקופת ימי בית שני ולאחריה שחז”ל החליטו שלא לכנס בתנ”ך משום שהם לא תואמים את רוח היהדות של חז”ל. המפורסמים מבין הספרים שלא נכנסו לתנ”ך הם ספרי הברית החדשה של הכת הישועית שהתפתחה בסוף ימי הבית השני והפכה לדת הנוצרית שאנחנו מכירים היום. ישנם כמה ספרים חיצוניים שידוע שהתקבלו בעיקר אצל הכת האיסיית, היותר מוכרים מהם הם ספרי “צוואות השבטים” ו-“היובלים”.
ספר היובלים נכתב בעברית במאה השנייה לפני הספירה, ככל הנראה בתקופת שלטונו של יוחנן הורקנוס החשמונאי (מלבד כמה מגילות מקוטעות שלו שנמצאו במערות מדבר יהודה שרד הספר במלאו רק בשפת הגעז). הספר מתאר את בריאת העולם, סיפורי האבות ויציאת מצרים ומכיל בתוכו מדרשים רבים על דמויות וחגים. למשל, המדרש על אברהם מנתץ האלילים מופיע בו לראשונה (לפחות מאתיים שנה לפני הופעתו במדרשי בראשית רבא המוכרים לנו מהספרות הפרושית!) כמו כן בין מדרשיו הרבים הוא מכיל אחד על הסיבה שבגללה אנחנו מציינים את יום כיפור ולפיה זהו התאריך שבו אחי יוסף הביאו ליעקב את הכתונת המגואלת בדם ובו יעקב ובניו התאבלו על יוסף. ספר היובלים בנוי לפי סדרי שנים של שבע שנים כל אחד; ועל כל אירוע בו מתואר תאריך של יום, שנה, ומיקומה של השנה בסדר השמיטות והיובלים (ומכאן שם הספר).
כשקראתי את ספר היובלים לא יכולתי שלא לשים לדמות השונה של יעקב, כפי שהיא מתוארת בו בניגוד חריף כל כך לדמותו בספר בראשית.
בספר בראשית יעקב הוא “אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים”, הוא שוחר שלום ומתרחק מכל עימות אפשרי. כשהוא גונב את הברכות מעשו, הוא מוּנָע על ידי רבקה אמו ומציית לפקודותיה, ולאחר מכן הוא בורח במצוותה לחרן כדי להימנע מעימות עם אחיו עשו. כשהוא חוזר ארצה הוא מתרפס בפני מחנה עשו ולוחמיו ושולח לו מנחות רבות כדי לא להתעמת אתו. אפילו המאבק של יעקב במלאך נכפה עליו משום שנשאר לבדו.
בספר היובלים, לעומת המתואר בבראשית, יעקב רחוק מאוד מהתיאור שלו כ”איש תם יושב אהלים”.
למשל, אחרי גניבת הברכות רבקה מבקשת מיעקב שילך לחרן אל לבן אחיה מפני שעשו רוצה להרגו אבל יעקב מסרב ונוקט גישה לוחמנית: “וַתִּשְׁלַח רִבְקָה וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָּן וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶּךָ: וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלִי קוּם וּבְרַח אֶל לָבָן אָחִי וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד שׁוּב חֲמַת אָחִיךָ וְעָבְרָה חֲמָתוֹ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא אִירָא אִם יְבַקֵּשׁ לְהָרְגֵנִי אֶהֱרֹג אֹתוֹ” (היובלים כ”ז א’-ד’)
מאוחר יותר יעקב מתרצה ללכת לחרן והסיפור שם מקביל למסופר בספר בראשית, אבל כשיעקב חוזר עם משפחתו ורכושו שצבר ופוגש את עשו צץ סיפור שונה לגמרי מהמסופר בבראשית. בעוד בבראשית מתואר עשו כעומד בראש צבא של ארבע מאות איש, ביובלים מתואר עשו לבדו. בנוסף לכך, בבראשית מסופר באריכות (ארבעים וחמישה פסוקים) על ההשתדלות של יעקב לרצות את עשו על ידי שליחת שליחים ומנחות, על ידי תפילה שנשא יעקב לה’ כדי שיצילו מיד עשו, על חלוקת משפחתו ורכושו לשני מחנות, ולבסוף על המפגש המתוח בו יעקב רץ והשתחווה שבע פעמים לעשו. ביובלים לא מופיע סיפור כזה בו יעקב מוצג חלש, ועל כן סיפור המפגש מתואר בפסוק אחד בלבד שמעלים את הצד החלש של יעקב ומספר שעשו היה זה שבא לקראת יעקב ולא ההפך: “וַיַּעֲבֹר אֶת הַיַּבּוֹק בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּאַחַד עָשָׂר בּוֹ וּבַיֹּום הַהוּא בָּא אֵלָיו עֵשָׂו אָחִיו וַיַּעֲשׂוּ שָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אַרְצָה שֵׂעִיר וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בָּאֳהָלִים” (היובלים כ”ט י”ג)
עניין נוסף שבולט בשוני בדמות יעקב בספרי בראשית והיובלים הוא היחס של יעקב לכנעני היושב בארץ. בספר בראשית יעקב ירא מיושבי הארץ וממספרם הרב לעומת משפחתו הקטנה והוא כועס על שמעון ולוי שהחריבו את שכם מפני שהוא משוכנע שהטבח יביא על משפחתו את חמת זעמם של הכנענים: “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי” (בראשית ל”ד ל’).
לעומת המסופר בבראשית, בספר היובלים לא רק שיעקב לא ירא מהכנעני יושב הארץ, אלא הוא ומשפחתו נלחמים בהם ומתחילים בכיבוש הארץ עוד לפני הירידה למצרים (!). בפרק ל”ד ביובלים מתוארת מלחמתו של יעקב ובניו בשבעת מלכי האמורי יושב ההר, כיבוש ערים כמו תפוח, שילה, ארשה וגעש; והקמת ערים כמו ארבל ותמנת חרס.
נקודת השוני האחרונה ואולי הבולטת ביותר ביעקב היובלי לעומת יעקב הבראשיתי היא ההתמודדות הסופית עם עשו. בספר בראשית עשו לא מוזכר לאחר מעבר יבוק והליכתו להר שעיר, ומאוחר יותר, במדרשי האגדה בתלמוד הבבלי מתואר מקרה בעייתי בקבורת יעקב כשעשו מגיע ומעכב את הקבורה בטענה שהזכות להיקבר במערת המכפלה היא שלו ולא של יעקב:
“כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכב, אמר להן: ממרא קרית הארבע היא חברון – ואמר רבי יצחק: קרית ארבע – ארבע זוגות היו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, איהו קברה ללאה בדידיה, והאי דפייש דידי הוא. אמרו ליה: זבינתה. אמר להו: נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני? אמרו ליה: אין, דכתיב: בקברי אשר כריתי לי…אמר להו: הבו לי איגרתא, אמרו ליה: איגרתא בארעא דמצרים היא. ומאן ניזיל? ניזיל נפתלי, דקליל כי איילתא, דכתיב: נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, א”ר אבהו: אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר. חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה, אמר להו: מאי האי? ואמרו ליה: קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים. אמר להו: ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון? שקל קולפא מחייה ארישיה, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב, פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך. והיינו דכתיב: ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע” (בבלי סוטה יג.)
ובעברית:
“כיון שהגיעו למערת המכפלה בא עשו ועיכב. אמר להם: מערה זו מקום לארבעה זוגות יש בה; יעקב קבר את לאה בשלו וזה שנשאר שלי הוא. אמרו לו: מכרת את חלקך לאבא. אמר להם: אם מכרתי בכורתי – חלק פשוט כלום מכרתי?! אמרו לו: הן. אמר להם: הראוני שטר מכירה. אמרו לו: השטר בארץ מצרים הוא, ומי ילך? – ילך נפתלי, שהוא קל כאיילה. היה שם חושים בן דן שאזניו כבדות. אמר להם: מה זה? אמרו לו: זה מעכב עד שיחזור נפתלי ממצרים. אמר להם חושים: ועד שיחזור נפתלי ממצרים – יהא אבי אבא מוטל בביזיון? נטל מקל והכה על ראשו של עשו – נשרו עיניו ונפלו על רגליו של יעקב. פקח יעקב את עיניו ושחק. זהו שנאמר: ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע” (ביאליק ורבניצקי, ספר האגדה)
לעומת הסיפור שאנחנו מכירים מבראשית ומהתלמוד מובא סיפור שונה בתכלית בספר היובלים. על פי ספר היובלים, כשחזר יעקב ארצה כנען ובא אל בית אביו יצחק (מה שגם לא מופיע כלל בבראשית) הוא פוגש שם את עשו ובאותו מפגש משביעים רבקה ויצחק את האחים שלא יפגעו זה בזה ויחיו בשלום ביניהם, ונראה שהשלום ביניהם אכן מחזיק מעמד ועשו מואיל לוותר על הבכורה, אבל לאחר מות יצחק עשו עומד מול לחץ בניו להילחם ביעקב ובבניו ולזכות בחזרה בזכויות הבכורה. גם בסיפור הזה עשו נהרג, אם כי ההורג הוא אדם אחר מהמסורת שלנו:
“וַיְּהִי בְּיוֹם מוֹת יִצְחָק אֲבִי יַעֲקֹב וְעֵשָׂו וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי עֵשָׂו כִּי נָתַן יִצְחָק אֶת הַבְּכוֹרָה לְיַעֲקֹב בְּנוֹ הַקָּטָן וַיִּקְצְפוּ מְאֹד: וַיָּרִיבוּ בַאֲבִיהֶם לֵאמֹר הֲלֹא אַתָּה הַבְּכוֹר וְיַעֲקֹב הַצָּעִיר וְלָמָּה זֶה נָתַן אָבִיךָ אֶת הַבְּכוֹרָה לְיַעֲקֹב וְאוֹתְךָ עָזַב: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כִּי מָכַרְתִּי אֶת בְּכוֹרָתִי לְיַעֲקֹב בִּמְעָט נְזִיד עֲדָשִׁים וּבַיּוֹם אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי אָבִי לָצוּד צַיִד וְלִתְפֹּשׂ וּלְהָבִיא לוֹ לְבַעֲבוּר יֹאכַל וִיבַרֲכֵנִי בָּא בְמִרְמָה וַיָּבֵא לְאָבִי מַטְעַמִּים וּמַשְׁקֶה וַיְּבָרֲכוֹ אָבִי וְאוֹתִי שָׂם תַּחַת יָדוֹ: וְעַתָּה הִשְׁבִּיעָנוּ אָבִינוּ אוֹתִי וְאוֹתוֹ כִּי לֹא נִדְרֹשׁ אִישׁ רָעַת אָחִיו וְכִי נִחְיֶה בְּאַהֲבָה וּבְשָׁלוֹם אִיש עִם אָחִיו וְלֹא נַשְׁחִית דְּרָכִֵינוּ: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא נִשְׁמָע אֵלֶיךָ לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ שָׁלוֹם כִּי כֹחֵנוּ עָצוּם מִכֹּחוֹ וַאֲנַחְנוּ עֲצוּמִים מִמֶּנוּ נֵצֵא עָלָיו וְנַהַרְגֵּהוּ וְנַאֲבִיד אֶת בָּנָיו וְאִם לֹא תֵּלֵךְ עִמָּנוּ נִשְׂטְמֶךָ: עַתָּה שְׁמָעֵנוּ וְנִשְׁלָח בַּאֲרָם וּבִפְלִשְׁתִּים וּבְמוֹאָב וּבְעַמּוֹן וְנִבְחַר לָנוּ אֲנָשִׁים בְּחִירִים הַבּוֹעֲרִים לַקְּרָב וְנֵצֵא עָלָיו וְנִלְחַמְנוּ בוֹ וְנַשְׁמִידוֹ מִן הָאָרֶץ בְּטֶרֶם יַכֵּה שֹׁרֶשׁ וְעָצְמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם אַל תֵּלְכוּ וְאַל תַּעֲשׂוּ מִלְחָמָה בּוֹ לְבַל תִּפְּלוּ לְפָנָיו: וַיֹּאמְרוּ לוֹ זֶה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ מִנְּעוּרֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַתָּבֵא צַוָּארְךָ בְּעֻלּוֹ לֹא נִשְׁמַע לַדָּבָר הַזֶּה:… וְאַחַר זָכַר אֶת כָּל הָרָעָה הַטְּמוּנָה בְלִבּוֹ עַל יַעֲקֹב אָחִיו וְלֹא זָכַר אֶת שְׁבוּעָתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אִם יִדְרֹשׁ כָּל יָמָיו רָעָה לְיַעֲקֹב אָחִיו: וּבְכָל זֶה לֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי בָאִים הֵם עָלָיו לְמִלְחָמָה וְהוּא מִתְאַבֵּל עַל לֵאָה אִשְׁתּוֹ עַד כִּי קָרְבוּ מְאֹד אֶל הַמִּגְדָּל בְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אַנְשֵׁי חַיִל בָּחוּרֵי מִלְחָמָה: וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי חֶבְרוֹן לֵאמֹר הִנֵּה אָחִיךָ בָּא עָלֶיךָ לִהִלָחֶם בְּךָ בְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ חֲגוּרֵי חֶרֶב וְנֹשְׂאֵי מָגִנִּים וּכְלֵי מִלְחָמָה”…
לאחר מכן מובא נאום השנאה של עשו ליעקב אחיו הנצור עם בניו במגדל, אותו לא אביא כאן. מיד לאחר מכן מתפתח קרב:
“וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי הֵרַע לִבֹּו עָלָיו וּבְכָל נַפְשׁוֹ יְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ וְכִי בָא וַיִּקְפֹּץ כַּחֲזִיר מִיָּעָר הַבָּא אֶל הָרֹמַח הַדֹּקֵר אֹתוֹ וְלֹא יִסּוֹג מִמֶּנוּ: אָז יֹאמַר לַאֲנָשָׁיו וְלַעֲבָדָיו לְהִתְנַפֵּל עָלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר אִתּוֹ: וְאַחַר דִּבֵּר יְהוּדָה אֶל יַעֲקֹב אָבִיו לֵאמֹר: דְּרֹך קַשְׁתְּךָ אָבִי וּשְׁלַח חִצְּךָ וְהַפֵּל אֶת הַשּׂוֹנֵא וְהָמֵת אֶת הַצָּר וְהָיָה לְךָ כֹּחַ כִּי לֹא נָמִית אֶת אָחִיךָ וְהוּא אֶצְלְךָ וְעִמְּךָ הוּא לְכָבוֹד אֶצְלֶנוּ: אָז יִדְרוֹךְ יַעֲקֹב קַשְׁתּוֹ וַיִּשְׁלַח חִצּוֹ וַיַּפֵּל אֶת עֵשָׂו אָחִיו וַיַּהַרְגְּהוּ”… (היובלים פרקים ל”ז-ל”ח)
בנקודה זו הקרע בין דמותו הבראשיתית של יעקב התמים והרך לדמותו המיליטנטית אגרסיבית מגיע לנקודתו החריפה והבולטת ביותר. כאן אנו זוכים לגלות טפח מהדרך השונה בה נדרשת דמות אב האומה בימי כינון היהדות בסוף בית שני. אנחנו רואים איך אפילו על אופנים שונים שחשבנו כמובנים מאליהם באירועים ובדמויות המכוננים של האומה התקיימו מלחמות שכן אותם מדרשים נושאים בהם לקח חינוכי ודוגמות של מעשי אבות כסימן לבנים, וחז”ל שהכירו את המדרשים בספרים החיצוניים בחרו במכוון שלא להכניס אותם מכיוון שהם בעייתיים, אנחנו יודעים שאפילו מגילות אסתר ושיר השירים כמעט ולא הוכנסו לתנ”ך, וכך גם נבואות יחזקאל. אני משער שאחת מהסיבות שלא הוכנס ספר היובלים לתנ”ך הוא משום שהוא מציג גישה מיליטנטית מדינית, הספר התחבר ככל הנראה בימי הממלכה החשמונאית ונועד לפאר אותה. אנחנו מכירים סיפורים רבים מהגמרא ומפלביוס על המתחים שהיו בין מלכי חשמונאי לבין הפרושים שלא פעם נגמרו בטבח (פלביוס למשל מעיד שאלכסנדר ינאי צלב שמונה מאות פרושים כעונש על כך שהפרושים מרדו בו ובגמרא [ברכות מח.] מסופר שינאי הרג את כמעט חכמי הפרושים חוץ משמעון בן שטח שהוחבא על ידי אחותו המלכה שלומציון). חז”ל לא רצו לדרוש את אבות האומה כאנשי צבא לוחמניים עם דם על הידיים, מלבד דוד אולי, אבל גם צד זה שלו מואר באור שלילי כשהוא מנוע בשל מלחמותיו לבנות את המקדש. מסיבה זו דאגו חז”ל לגנוז את היובלים ומדרשיו. אם לא היו בידינו הספרים החיצוניים ששרדו לא היינו יודעים דבר על כל מלחמות המדרשים ועל המחלוקות האידיאולוגיות שהיו כל כך חמורות עד שפיצלו את העם היהודי לכתות שרובן אבדו בתהום הנשייה.
אני לא מתכוון לבטל במאמר זה שום ספר מספרי התנ”ך או לערער עליהם, אני רק מציע אפשרויות נוספות להבין אותם ולהעמיק ברוח העומדת מאחוריהם כנגד אידיאלים שלא תאמו את רוח התורה. לכל המעוניין אפשר לקרוא את ספר היובלים ולחקור בו באתר “דעת” בתרגומו של שלמה ראבין, אם כי אני מציע לקרוא את התרגום של משה גולדמן שמובא במהדורת אברהם כהנא של הספרים החיצוניים, הוא נוח ונעים יותר לקריאה.