הם הביטו בי בפליאה מהולה בחוסר אמון, שני סטודנטים לרפואה במירוץ אחרי התואר הנכסף – ‘דוקטור’. זה כבר כמה שנים שהספרים עבורם הם מהמורה לעבור בדרך לציון, כל מילה שנתקלת בהם היא תמרור לשינון. ממעל לכל זה מרחפת איזו עננת הכרה שמזכירה איך מאחורי כל משפט כזה יש גם סיכוי ממשי להצלת חיים. רק שבינתיים החיים היחידים שעוד אפשר להציל מבחינתם הם אלה שמתרחשים בזמנים המועטים בהם הם לא נאלצים לרכון מעל ספר.
והנה אני יושבת מולם ומספרת להם.
והם מרימים גבה ספקנית. “שנה שלמה? (“קצת יותר”- אני ממלמלת) ומה בסופה?” הם מבררים “אין שום נקודות לתואר, ציונים?” ואז מגיעה שאלת המחץ: “הם באמת אוהבים ללמוד??”
הם מנסים בסבלנות להכיל את התופעה האנתרופולוגית שהתוודעו אליה – מדרשת השילוב בנטור.
אני מנסה להיות יותר קונקרטית ופורשת בפניהם קצת מחומר הלימודים שלנו בספרות. מתחילה בלספר על המסה של ביאליק: “גילוי וכיסוי בלשון” ואז לראשונה נפרשת גם בפני הצעה אמיתית למה שמתחולל פה ובאותו רגע אני גם מבינה למה זה באמת כל כך קשה להסבר.
כי כשביאליק כותב על כוחן של המילים בימי גבורתן – אני לא יכולה שלא לראות את העיניים המתרגשות מהצצה אל האהובה הנסתרת- אם בדמות קטע מויטגנשטיין, גורדון, שיר של וולך או משל מהזהר או הרמב”ם. חווית הגילוי הזו היא שבריר שנייה חד פעמי המפרנס עוד רגעים הרבה, לפעמים גם חיים שלמים. הוא המנוע הפנימי להמשך החיפוש והלמידה.
ואיך מצליחים להסביר מה ואיך רוחש שם מאחורי הראשים הרוכנים, מעבר לשדרות הבוקסות המתחלפות. איך מתארים להם את חוויית ההתפעמות הבראשיתית במפגש עם מילים שיודעות לגעת. את ההתרגשות של הארת רגע מפתיעה במשפט אחד בהיר מספר. לידת שאגת ה”ררר” הבראשיתית של האדם הראשון, שבה הוא והמילים חד הם. שרק בשבילה רצוי לנו להגיע לעולם.
ואז מגיע הנסיון להעביר את החויה הלאה. לצקת תוכן חדש במילים המוכרות – בחבורה במשמר, בשבת, במאמר לעלון נטור, או באיזה שיחת בזק בין שני ספסלים. השלב שיש בו השתוקקות גדולה אך גם אימה בלתי מוסתרת – השלב שבו המילים עוברות מרשות העיניים או הפה הבודד לרשות הרבים. החשיפה שמתרחשת שם כשהמילים והרעיונות מתגוללים ומתגלגלים הלאה. מקבלות ממשות ובה בעת מתערטלות ממשמעותן היחידאית הראשונית.
ובתוך כל זה, אני לא שוכחת להזהיר את שני הדוקטורים לעתיד גם מפני תופעות הלוואי. מספרת על סכנת הורטיגו המסחרר בהגעה לשחקים או על שכרון המעמקים המתוק. כי המשיכה והסכנה בגילויים האלו היא הצלילה למעמקיהם שפוערת לנו את התהום האמיתית השרועה תחתם. זה תמיד יקרה רגע אחרי המחשבה ש”הנה הבנתי משהו אמתי עלי ועל העולם שבי”. בשנייה חמקמקה אחת ההכרה בכך שזוהי עוד קליפה המסתירה משהו מפני תהומות הקיום ניתחת במלוא העוצמה.
תהומות הנפש של פרויד, התהום המעלה גנים של זלדה או התהום של דוד המלך שמאיים להציף את העולם בדרך לבניית המקדש. וכך עוד חוט עדין מעל גלידי קרח נרעד לו באותו הרגע.
“ומלבד זה עוד לאלוה לשונות בלא מילים…”
ואנחנו ממשיכים ומנסים כאן לגלות את הלשונות האלו, בחבורות ניגונים, ערבי מגמה, ברישומי פחם, צבע, בסרטוטי הלב. לתת להן לחשוף את התהום המבעבעת ורוחשת ולנסות להאחז בה.