אנחנו זוכים ללמוד השנה את מסכת ברכות ולעסוק בקריאת שמע. קריאת – ‘שמע’ מזמינה אותנו לעיון במשמעות של השמיעה ובחוויה השמעית מול זו החזותית.
מעמד הר סיני
בספר שמות, בתיאור מעמד הר סיני, בולטת הראיה כאמצעי החושי בו חווים עם ישראל את ההתגלות:
“וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק: ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות: ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו: ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים: פ ויאמר ה’ אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם”[1]
גם כאשר מדובר בקולות, הפועל הוא ראיה: ‘רואים את הקולות’. התורה מדגישה פועל זה מספר פעמים: ‘וירא העם..’, ‘אתם ראיתם..’. פועל זה מבטא את הקרבה שחווה עם ישראל במתן תורה ואת הממשות של חזיון מעמד הר סיני.
גם בהמשך, הראיה תופסת מקום מרכזי:
“ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה’ עמכם על כל הדברים האלה: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו:”[2]
הפרשנים חלוקים במשמעותו של התיאור האחרון[3] אך ברור שהתורה ציינה את הראיה כדרך המפגש בין א-להים לעם ישראל.
ספר דברים מתאר את מעמד הר סיני באופן אחר. שם ניתן לראות שדווקא הקול הוא המשמעותי יותר:
“ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל: וידבר ה’ אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול: ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לחות אבנים: ואתי צוה ה’ בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה: ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה’ אליכם בחרב מתוך האש: פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה”[4]
החשש מעבודה זרה מונע מהתורה לתאר את מעמד הר סיני כמעמד של התגלות בראיה כפי שמתואר בספר שמות, ומחייב אותה לתאר אותו ככזה של שמיעה בלבד. כאשר עומדים עם ישראל בכניסה לארץ מצייר משה את מעמד הר סיני, כך שעם ישראל לא ראה שום תמונה במעמד הר סיני, תמונה זו יכולה להפוך לפסל בארץ ישראל ולכן ספר דברים מונע את האפשרות כי עם ישראל ראו תמונה כמתואר בספר שמות.
נראה שתיאור כפול זה מתאר שתי צורות של חוויה מיסטית. הראיה מבטאת משהו קרוב יותר, ודאי יותר, אך עם זאת ראיה שכזו יכולה להוביל לעבודה זרה ולמחשבה שהכל ברור ושכבר ‘ראינו הכל’. דווקא השמיעה השומרת על עמימות, היא זו שמאפשרת חוויה עמוקה יותר, שכן חוויה שכזו אינה ‘חושפת את הקלפים’ באופן מלא.
הראיה מותירה את האובייקט מחוץ לאדם, שהרי האדם מביט על חפץ וקרני האור יוצרות במוחו את ההבנה שיש שם משהו, הראיה פועלת בעיקר בשכלו של האדם, השמיעה לעומת זאת מורגשת אצל האדם כמשהו שחודר אליו פנימה ונכנס לתוך תודעתו, בשמיעה האדם אינו חייב לראות את האובייקט שאותו הוא שומע אך הוא חווה אותו כקיים.
לפני הכניסה לארץ, רוצה משה לעצב את תודעת עם ישראל ככזו שאינה שמה דגש על הוודאות המוחשית אלא על זו המופשטת. לכן, למרות התיאור הברור בספר שמות, ספר דברים מתאר את מתן תורה כאירוע של שמיעה, של וודאות מסוג אחר.
נראה שהבנת תפיסת השמעיות של הרב הנזיר תוכל להסביר את היחס בין הראיה לשמיעה, הן בחווית האדם והן בתיאורים השונים של הנבואה במקרא.
השמיעה כחוייה מיסטית
במשך הדורות ניסו רבים לברר: מהי חווית מיסטית של התגלות וכיצד חווה אותה האדם? שאלה זו נשאלה במשך הדורות ועליה ניתנו תשובות רבות הן בספרות הרבנית והן בספרות המחקר.
חושי ההכרה המשמעותיים ביותר לאדם הם הראיה והשמיעה, בעזרת חושים אלו יוצר האדם את הזיקה אל מה שמעבר לו. בראיה הוא נפגש עם אובייקט פיזי שאותו הוא רואה ואילו בשמיעה הוא נפגש עם גלי קול הנכנסים באוזניו ולתוך תודעתו. הרב הנזיר ראה בשמיעה את האופן האידיאלי של המפגש עם המציאות והא-להות. על מנת להבין את שיטתו נסקור מספר הוגים העוסקים בחוויה המיסטית כחוויה הקשורה לשמיעה דווקא.
ההיגיון השמעי של הרב הנזיר
בספרו ‘קול הנבואה’, מדגיש הרב הנזיר את השמיעה כדרך ההכרה העדיפה. השכלתנות השולטת בכיפה בתקופתו תפסה מקום משמעותי מאוד, ובדרכו של הנזיר השמיעה נותנת מענה לתפיסה זו. האדם שומע משהו אך לא רואה אותו, הוא יודע שהוא קיים ואף נכנס לתוכו אך אין הוא רואה את החפץ עצמו ומכיר בו על ידי הראיה. כך פותח הרב את ספרו:
“ההגיון העברי שמעי הוא, לא עיוני, אקוסטי לא אינטואיטיבי- הסתכלות”י[5]
לכאורה, הגיון ביסודו הוא עיוני, לעומת זאת הרב הנזיר מתאר את ההיגון העברי כהגיון אחר, הגיון שהוא שמעי- אקוסטי. הוא מעמיד את הפילוסופיה מימות הביניים ועד קאנט כפילוסופיה של היגיון ודעת:
“ההיגיון עומד בראש הפילוסופיא הכללית, והיהודית.. בראש ספרי הפילוסוף היווני שמשל בכל מחשבת ימי הביניים.. והפילוסופיה האחרונה מימות ביקורת התבונה הטהורה, כולה אינה אלא תורת התבונה או תורת הדעת”[6]
ההיגיון השכלי הוא זה ששולט בפילוסופיה במשך שנים רבות, הראיה מתקשרת אל השכל- מה שבגבולות הראיה של האדם, הוא בגבולות השכל שלו ומה שחורג את הגבול הזה לא בר קיום בעולם[7]. לעומת ההגיון היווני, ההגיון העברי הוא משהו אחר:
“ההגיון העברי שמעי הוא, ולא עיוני. המחשבה העברית הוא דבור פנימי, דברים שבלב, שהבינה שומעתם ושופטת בם. בלשון המקרא, במקום חשבתי, אני חושב, יאמר- אמרתי אל ליבי, אדבר בליבי. בלשון המשנה ובמדרשי הלכה, משמע, או משמעות-מובן, שומע אני- מבין אני. כשהתלמוד הבבלי רוצה להביא ראיה או להקשורת קושיה, אומר שמע מינה, תא שמע אם לא סבירא ליה אומר לא שמיע לי.
על כן האמת המוחלטת לישראל אינה נקנית לו בהסתכלות עליונה, אלא בשמיעה פנימית, כמו שנאמר: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד””[8]
הרב הנזיר ראה בהלך הרוח המחשבתי של ימיו יחס הרסני לצעירי הדור ובתפיסת השמע העברי כמענה היכול להציל את הצעירים מלטעות בדרכם:
“תורת ישראל ברורה ומיוחדה למחשבה העברית, הדבקה בתלמודה וקיום מצותיה. פריקת עול תורה והספק בעיקרה הגדול, המצוי לכמה מצעירי בני הדור החדש, בא מתוך הסתגלות להגיון המערבי, האלילי, הזר, הקורע נשמת חיי העם.
לפיכך, מי מבני ישראל השב לדעת כבוד חייו, המבקש דעת א-להים באמת, זקוק לתשובה לרוח חדש, רוח חכמה ובינה, ממקור נשמת ישראל, לתשובה לתורה ולהגיון תלמודה, ההגיון השמעי הנבואי.
..שתי השקפות עולם הן, או בדיוק, יש השקפת עולם והאזנת עולם, הקשבה. הראשונה מיוחדת להגיון היווני, האלילי, העיוני, המונח ביסוד המדע המעברי שהעיון, התיאוריה, ההסתכלות והצפיה, בעולם ובמעשיו, עומד בראשו. לא כן ההגיון העברי, ששמעי הוא, אינו צופה בעולם ואינו רואה בו אלהי עולם, אלא שומע חוקי עולם, ומקשיב למצות הבלתי נראה והבלתי צפוי, אשר דברו נשמע, כמו בנבואה”[9]
תפיסת המציאות של הרב הנזיר היא שהמציאות הנראית היא לא הכל, דווקא ההקשבה מבטאת משהו עמוק יותר. הוא רואה גם בדורו את החילון הגואה ומבין כי הרקע לכך הוא הדגש על הראיה ולא על השמע. על ההליכה אחר ההיגיון בכל מחיר.
חווית הקשב
כאשר היה הרב הנזיר בן 36, בשנת 1923, התרפ”ה, עמד הרב על חומת העיר העתיקה וכך הוא כתב:
“מביט אני באוויר יה, קודש וטוהר מסביב לי, בנטות החמה, והערב פורש כנפי שלומו על סוכת שלום, עיני צופיות ואזני מצפות לקשב, לשמוע דבר חזון עתידות עם לחוזיו בארץ והנה מתחיל הקול, דק מן הדק, לא קול ולא צליל, אך שמעי יה, ואקשיב ואשמע שמועה מעדנת. והנה הקשב”.[10]
דברים אלו של הרב הנזיר, מעידים על תשוקתו להגיע לנבואה ואף יותר מכך-על תפיסתו את הנבואה כקשב, אין הוא מדבר על מראה נבואי אלא על הקשבה נבואית. הרב הנזיר ראה בשיא החוויה המיסטית את השמיעה דווקא, שהיא גדולה יותר מהראיה.
לסיום, נראה שתפיסת החוויה המיסטית היהודית כחוויה דרך השמיעה, קשורה גם ואולי בעיקר, לחזרת עם ישראל לארצו מהגלות הארוכה בה עסקנו שנים בלימוד הרציונאלי, הקשור אל הראיה ולא אל השמיעה. דווקא ההגעה אל ארץ ישראל, ארץ שבה התגשם חלום הנבואה, יש מקום לחדש את השמיעה דווקא כמוקד בעבודת ה’. כך כותב הרב הנזיר ביומנו, משנת תרפ”ג:
“השירה, הרוח, היא אופי מחשבתם של ישראל. הנבואה היא שירה, והתורה כולה איקרי שירה, רוח, רוח הקודש… בגלות נשתתקה שירתנו, תלינו כנורותינו, איך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר, ונסתלקה רוח הקודש. במקומה בא המחקר, הלימוד הפלפולי בסברת ההלכה, והפילוסופיא, הלימוד המסודר בבחינת העקרים העיוניים… שוב, שוב אל השירה, אל הרוח, רוח הקודש, זו היא הדרך בהתחדש נעורינו כקדם.”
[1] שמות פרק כ, טו-יט
[2] שמות פרק כד, ח-יא
[3] ראה למשל: פירוש רש”י שם: ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן. כתר יונתן שם: ויראו את כבוד שכינתו של יי והיו שמחים בקורבנותיהם שהתקבלו ברצון כמו אוכלים וכמו שותים:
[4] דברים פרק ד, יא-טז
[5] הרב דוד כהן, קול הנבואה, ירושלים תשל”ט, עמ’ ג’.
[6] קול הנבואה עמ’ ד’.
[7] הרב הנזיר מרחיב בעניין היחס בין הראיה לשמיעה בעיקר בחלק שלישי עמ’ מז-סט, שם הוא מביא הוגים רבים שהעריכו את השמיעה על פני הראיה. עיין להרחבה דב שוורץ, הציונות הדתית בין היגיון למשיחיות, תל-אביב תשנ”ט, עמ’ 93-96.
[8] קול הנבואה עמ’ כה-כו.
[9] עמ’ לח
[10] מכתבי יד