קצב הלב משתנה כאן כל כמה דקות והעיניים לא יודעות דבר. היו כמה ימים שהפסקתי לחשוב עליךָ. אולי כי היו דברים חשובים יותר. אולי פשוט פרחת מזכרוני, באלגנטיות הזאת שלך, בקלילות.
וחזרת. ועכשיו אתה כאן איתי; בכבדות של חוסר החירות כאן. מי שרוצה למצוא את עצמו צריך לברוח מכאן מהר. כאן מוצאים רק שדים. אפילו אנחנו הופכים לקטב־ישוד־צהרים המתגנב ומכוון את נשקו על מטרות־אדם.
מי שרוצה נחמה או אהבה לא ימצאנה כאן. כאן אהבה איננה קיימת. יש רק ריעות ובדידות של תשישות החומר וריקנות.
מי שרוצה אבני־מילואים לאפודו וחשנו לא ימצאן כאן. כאן אהבה איננה קיימת. גם הדרוש מילוי מתרוקן. אין כאן תוך. התנועה הגברית היא תמיד המעטפת. הקליפה. הפסיביות של הפרטנר/היריב היא ביטוי איום לחוסר התקשורת, לפריפריאליות האינסופית של השיח – התנועה – הצבאית; כאן בצבא המטרה לא תסתער עליך לעולם ולעולם אינך יודע מה היא מרגישה. כאן בצבא אתה תחליט מתי תזיין את חברה ש’ך.
במה נדחֹס לב יבש? בני קֹרח אמרו “אשרי אדם עֹז לו בך / מסילות בלבבם // עוברי בעמק הבכא / מעיין ישיתוהו” אבל אני אינני יודע איך להפוך עמקי־בכא למעיינות. אני רק מתפלל חזק “תחפֹץ בנו” כי זו אולי התרופה, לקבל אור ולתת אור, להיות בח’ צדיק, להתפלל שתתמלא הלבנה בחסרונה, ולהטיל ממנה שמחה ושפע.
כאן אין קול, יש רק דיבור ריקני. וצריך להתחזק מאד לזווג אותם. אבל מאיפה נשאב את הכוחות, את התיאובתא עילאה? אין נקודות אחיזה במדבר השממה הזה, אין כאן דבר מלבד מֹץ בלי תבן. ואתה מתפלל, בוא תגאל אותי, בוא תקבץ את נידחיי, תחזיר לי את התוך, תכנס אותי אל תוך עצמי, תגלה את צפונותיי, ברא בי צפונות שאור היום קלקל במגעו המכוער וחסר הלב.
החזר לי את הטרנסצנדנטיות שהיא פנים ולא חוץ. שהוא האור הגנוז. את הפאנתאיזם של מעיין החיים שרק אדם אשר עז־לו בך יוכל להפיץ חוצה, להרטיב את הקליפות, להפוך גם אותם לתוֹכִיּוּת.
שכחתי למי אני מדבר או מה אני אומר.
אבל יה”ר שיהיה אור אמת, אור פנימי, אור זך,
ושתופץ האהבה שהיא רק מאור פניו של קוב”ה. (אבל בשמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני)
9:00, 26/1/2017
איך אתה יודע להיעלם פתאום. כשאני צריך אותך אתה נעלם.
ופתאום כל נשימה הופכת גהרה אליך, פתאום כל התכדררות במיטה או באוהל הופכת גוף נעלם לממשות עלומה.
ועיניי רואות אותך מרחוק, עמום, בין הפנים היפות שסביבי. ואני מנסה להיות כאן בשבילך.
12:36, 26/1/2017