להרטיב את המים/ הגר אשתר
אני רוצה לספר לכם על משהו שקרה פעם בנתור, לא רחוק מהכינרת. זה מין ישוב קטן כזה, בגולן. יש שם מדרשה שלומדים בה כל מיני חבר’ה כאלה לפני גיוס.
ירדתי מהאוטובוס בצומת סחיפין. אם הייתי נכנסת עם האוטובוס לסחיפין, לא הייתי יוצאת משם. הכבישים פה די ריקים. שקט פה, שקט שאפשר להשתגע. או להיפך. בכל מקרה, לקחתי טרמפ לנתור.
מישהי עצרה. “לנתור? דווקא ביום שלישי? בשביל מה?”
“למדרשה”
“אהה… אני מבינה. הם נחמדים התלמידים במדרשה, מאוד מכבדים”.
אני לא הבנתי למה היא התכוונה כשהיא אמרה שהם מאוד מכבדים, אבל לא הגבתי. לא היה לי מה לומר.
נסענו בכביש לנתור. היינו המכונית היחידה שנוסעת לשם. כולם נסעו בדיוק לכיוון ההפוך, החוצה מנתור. “ככה זה בימי שלישי”, זיהתה את התמיהה שלי. “כל הנתוריסטים נוסעים לכינרת. צריך להרטיב את המים. ככה זה, בזכותנו הכינרת לא מתייבשת”.
“להרטיב את המים?”
“כן, הרי אם המים לא יהיו רטובים, הם לא יהיו מים, חייבים להרטיב אותם”.
גם ביישוב ראיתי אנשים יוצאים מהבתים ומעמיסים ציוד על משאיות. בודדים וזוגות ומשפחות וילדים… כולם נשאו כל מיני כלים משונים, כפות ומטרפות גדולות מאוד, ומשפכים ומסננות ועוד המון דברים שהזכירו לי כלי מטבח, אבל ממש גדולים, שהיו צריכים שני מבוגרים לסחוב כל אחד מהם ביחד. מוזר.