במבט לאחור, נראה שאם הייתי צריך להעלות בדעתי סוגה ספרותית אחת שתפסה את תשומת לבי, דבקה בי וכאילו לא הותירה לי ברירה אלא להמשיך לעיין ולעלעל בה, תהיה זו ללא שום ספק ספרות מדרשי האגדה.
מה נורא ונפלא המקום הזה, מקומו של מדרש, זירת ההתרחשות, קרביה ונשמתה של יהדות המנסה לתפוס את מקומה בעולם ובציבור; וככזו, אי אפשר שלא לשים לב לטיבה העממי, הרעיוני (ויש שיאמרו גם המוסרי) – לניסיונה להיות מובנת לכל; גם לאלו שאינם תלמידי חכמים.
בשעת הכנה לאיזה מבחן, בשעה שאני משוטט לי אבוד באיזה טקסט, באיזו גמרא, במכילתא, מקפץ לי בזריזות בין מימרות הלכתיות שעסקו בדיני מזבחות, אני זוכר את החיוך שעלה על פניי כשלפתע נתגלתה לה, כמו קרן אור החודרת דרך אשנב קטנטן לתוך חדש חשוך, אמרתו של רבי שמעון בן אלעזר בעניין איסור בניית מזבח מאבני גזית (שהן אבנים שבשביל להכינן בצורה המתאימה, יש לשבור אותן בעזרת כלי ברזל כבד):
“כי חרבך הנפת עליה וחללה – מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של האדם והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם. אינו רשאי להניף המקצר על המאריך.” (מכילתא דרבי ישמעאל, שמות כ’, פסוק כא’)
יותר מאשר שאני יכול לנמק או להסביר את אותה תחושה שעלתה בי, אני מניח את רסיס הזיכרון הזה כאן בכדי להראות שטיבו של אותו מדרש הוא, שהוא לא תופס עצמו כשונה מהותית מההסברים ההלכתיים שקדמו לו מבחינת שאלת טעמו של האיסור הנ”ל; שניהם פונים החוצה מן הפסוק למעין “מסע” ברחבי הדעת והמרחב ההרמנויטי, בתקווה שבסופו של יום, יתנקזו חזרה לפסוק עם מטען משמעותי שלא היה נראה לעין קודם לכן.
אך לאחרונה, לאחר שלמדנו אני ודור אסופת מדרשים על אחד הפסוקים מפרשת חיי שרה: “ואברהם זקן בא בימים וה’ ברך את אברהם בכל”, כאילו נחשפה פי התהום (אולי אותה “בלימה” שביאליק מרבה להזכירה בכתביו?) ואני עומד דומם אל מול אותו פסוק, כמו מנסה בקריאתי למלא כוס שכבר מלאה במים – הכל נוזל החוצה וכבר שאינני יכול לצקת לו משמעות. הפסוק נמוג. אותיותיו מופיעות לעיניי והתחביר קביל, אבל הוא לא מעלה בי דבר. איך דווקא המדרש, שמנסה לחשוף משמעות חדשה – גרם לי לריקונה מכל וכל?
לדעתי, התשובה טמונה באופן פעולתו של המדרש.
אינספור שאלות אפשר לשאול על הפסוק שהבאתי לעיל על אברהם: מה עניין הזקנה לפסוק? מה זה אומר על אברהם שהוא זקן? מדוע היה צריך לומר גם זקן וגם בא בימים? האם יש קשר בין הזקנה לברכה? מה הכוונה לברך את אברהם בכל? מה היחס של הפסוק לסיפור שבא אחריו? וכו’ וכו’… יש מדרשים שמנסים לתת תשובה על שאלה אחת ויש מדרשים שלוקחים על עצמם את האחריות ליותר – אך בין כך ובין כך, נראה שהמשותף לדרכי המדרש הוא הניסיון להבחין במרכז.
כל מדרש ומדרש “נטפל” לאלמנט מסוים בפסוק ובכך שואף לצקת בפסוק כולו משמעות נוספת שתתקיים בו בשעה שנחזור לקרוא אותו בתוך הקשרו המלא. המדרש מחפש את החריגה, את המעבר, את האופק הפרשני שבתוכו הדרשן חושב שהפסוק מצוי בו.
המדרש מפרק (או אולי משהה?) את “התפל” במובן שהוא “בוחר” נקודה שדרכה הוא ימוטט את משמעותו הכביכול פשטנית של הפסוק, ורגע לפני שהפסוק קורס לו, רגע לפני שלא יצליח לעמוד מחדש בזכות עצמו, נגלית לו דרך אותה המילה משמעות חדשה שתעמיד אותו מחדש. לדוגמה, במדרש שטוען שזקנה פירושה חכמה, מלבד הטענה עצמה שדורשת את הוכחתו של הדרשן, נוצרת זיקה חדשה בין זקנתו של אברהם בתחילת הפסוק לבין הברכה שהוא התברך בה המופיעה בסוף הפסוק. בלשון מעט ציורית אפשר אולי לומר, שהדרשן, במדרשים מסוימים מנסה למצוא את הנקודה שבה, ממנה ואליה, כל אותיות הפסוק כביכול מכוונות.
אם כך, כיצד הוא באפשר לקט מדרשים? בהנחה שכל מדרש מנסה לייצב מרכז אחר, ופעמים שאפילו המדרשים חלוקים על פירושה של אותה מילה, מה חשב לעצמו עורך מקבצי המדרשים הללו (מלבד כמובן, העניין של השימור והתיעוד ההיסטורי שבדבר) כשהעז להציב כל כך הרבה חלופות, כל כך הרבה בחירות? האין מתקיימת פה אותה אימה וחרדה סארטרית הנוצרות בשעה שאדם בוחר לו דרך בעולם? שהרי, הקריאה במדרש אחד או שניים היא נחמדה, בונה, מייצרת; אך העיון בכל מדרש ומדרש ובפרשנים ובזוהר על הפסוק, מייצרת אפקט שדומה יותר לאירוניה של האדם האסתטי במובן הקירקגוריאני שלה – אירוניה שמפרקת, ששואפת אל הכלום, אל הריק, אל השרירותי.
ואם בענייני מרכז עסקינן, קשה להתעלם מהמשנה הידועה במסכת ברכות: שיכוון אדם בשעה שמתפלל בדרכים לכיוון א”י אם נמצא מחוצה לה, ולכיוון ירושלים אם נמצא בתוכה; בשעה שמתקיים מרכז אמיתי, יחיד, הוא יכול לכונן את התפילה, את הניסיון להעמיד קשר משמעותי עם משהו שמתקיים בצורה כלשהי מחוץ לי; אך מה קורה במרחב (ובמקרה שלנו מדובר במרחב טקסטואלי) שבו מוצבים לפניי כמה מרכזים המתחרים אחד עם השני באותה מוחלטות ובלעדיות?
ראוי לציין, שלא מדובר באותו סוג הסתירות הלא פתורות שהתלמוד פעמים רבות מותיר אותנו איתן – מחלוקות מהסוג הזה בדרך כלל ניתנות לניתוח הגיוני נוסף שיניב בסבירות גבוהה פתרון שמשביע את הדעת (וזה מקומו של כל מפעל הגאונים, הראשונים והאחרונים…) בעוד ש-“סתירות” במדרש לא ניתן לכמת לכדי פתרון הגיוני אחד שיציב מדרש אחד כנכון יותר ממדרש אחר; כאילו מעולם לא העלה בדעתו הדרשן, שדרשתו תוצב אל מול או ליד מדרשים אחרים האומרים דבר אחר על אותו הפסוק; ולכן, הבעיה נותרת בעינה והפסוק נותר מת בידיים. משולל כל תוכן, צורה בלי מהות.
אין דרך להשיב את הנעשה והשכחה אינה פתרון מספק – היש דרך להחיות מחדש את הפסוק?
“סומא ומי שאינו יכול לכוון את הרוחות – יכוון ליבו כנגד אביו שבשמיים”. כעיוור, כאחד שאינו יכול לחפש או לבחור מרכז כלשהו, אני מתהלך מול הפסוק, תוהה ומבולבל- היכן הוא אותו “אב שבשמיים” שיש לכוון אליו את לבי?
ובעיקר, מפוחד קמעא מהמדרש.
רבות חיפשתי איך לתאר לעצמי את ההרגשה הזו, את התובנה, עד שנתקלתי במאמרו של חכם יווני קדום:
“בני אדם מתים משום שאינם מסוגלים לחבר את ההתחלה אל הסוף”.
אכן, הפסוק שלי גוסס; והוא ימות אם לא אצליח לחבר את תחילתו לסופו.