ללמוד לרחף באוויר / מרים הייבן
תחושה המלווה אותי לעיתים תכופות, היא תחושה של חלקיות. תפיסות, רגשות, זהויות, כולן מלוות בתחושה מנקרת כי אין כאן ייצוג
תחושה המלווה אותי לעיתים תכופות, היא תחושה של חלקיות. תפיסות, רגשות, זהויות, כולן מלוות בתחושה מנקרת כי אין כאן ייצוג
בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותו של הסובייקט. בעידן הפוסטמודרני עלתה טענה כי התקופה המודרנית ותקופתנו אנו הן
"ואם רץ לבך שוב למקום"[1] הכל מבקשים את החידוש. חיי היומיום, השגרה והעמל בעולם המודרני מביאים אנשים לידי חיפוש מחודש
בס"ד בית מדרש אינו רק מקום טכני בו לומדים. בית מדרש הוא דרך חיים והוא אף המקום בו אנו מייצרים
חזרה אל: עלונטור – גליון כ"ד
כשעולמי יהיה רק בעבורי, קירות יהיו לשימוש הגנה בלבד. אצמיד לכל הקירות מסמרים שיחזיקו את הבדים. לא תהיה לי
א יהיה בסדר הם אומרים הכל יסתדר, זה יעבור. הדמעה הזאת רק תוליד מסקנות. יהיה בסדר הם זורקים
בכל פרידה, ממישהו, משהו או תקופה אני פוגש לרגע את המוות מחליפים מבטים בסגנון מערבון ואז הוא ממשיך עם
ואני יושב, קורא, חוזר, לומד בבית המדרש וילפת את עמוד התוך ויט בכח, ויפל הבית על הלומדים והם, מוסיפים
אדר-אָלף בפתח (הגשם יורֶד) מקנא באחיו הקטן, החומד, שנקרא בלי בושה 'אדר-בֶּית' – כמורֶד שכוֹרת הענף שעליו הוא עומד!