היונה / עמית זגורי
על משקל ‘העורב’ לאדגר אלן פו
בתרגום ז’בוטינסקי
בעזבךְ על שתי רגליים, בצאתךְ מירושלים
לא השארת הנעליים שאוכל לסנדְרְלךְ*.
לא סנדל בלוי, קרוע; רק אני עזוב, שרוע.
אי בנות אשר ראוה? מי אשר שמע קולך?
אחרייך אחפשה עד כי אתייצב מולך,
אך עודני מתהלך.
ואצעק לרוח-ארבע, ואצעק, אך לא אגער-בה –
כי אלי זה לא מכבר בא זיכרון דמות תמונתךְ.
לנפשי הוא שם מרגוע (כסמים תוצרת גואה),
האוכל עוד שוב לנגוע בעטרת חיותךְ?
אך המציאות מכה בי, באגרוף קר וחותך:
לא אוסיף עוד לראותךְ.
פנים הבית אתכנסה, מסנווּר אור יום אנוסה
ואחשוב רק על ונסה… כך בדיתי אז את שמךְ.
יען את בת נס ופלא, מפלטי מחוץ לכלא
שכרית לי בשתי אלה הידיים, בעצמךְ.
לא ידעת – נפשי שמתני מתלוויינת בלי תוֹמךְ
והמשכת לך לתוּמך.
כחצות ליל קר וסער, עת אני שבור הצער,
בלבי נדקר התער – בא גבוה וקודר.
מעונה יגון ושבר כי כופפת לי אבר-גבר,
חורבני חורבן בני עבר אך כעת מצד אחר:
יען לא אלי שבקני, הן זו את, עודי זוכר;
את לבד ולא אחר.
לבדי אני נותרתי ושקלתי והרהרתי
עד שבלבי אמרתי מה מלילה מה מליל?
טל ירד עד שמש באה, אדמה באור נצבעה
ונפשי בעוז נשבעה – כה ידעתי למלל:
“את פנדורה, לא ונסה, אב לך שד ולא אראל,
לא אלייך אתפלל!
מעטי עצמך ולכי, לא אושיט לך את הלחי
השנייה ראי עוד איך היא נְקָמָת אחות תידור.
הסתלקי נא מן הבית, לא צריך עלה של זית –
ממילא אורבים העיט ליונה, עורב לדרור.
לא תחוס עיני עלייך, לא תשפוך עלייך אור,
מעתה אל-עד-אין-דור!”
* ס.נ.ד.ר.ל – על משקל סינדרלה