שאון הלמות מכבש הדפוס, קיטור שורף באוויר. שם נולד איוב, עיתון ל”ד להדפסה במהדורתו. “מה נפלא אוויר העולם, רוח רעננה נושבת” היו מילותיו הראשונות. אוי, לו ידע מה מרה טעותו.
“עלה למשלוח” אמר לו השליח, ויעש כן. נסעה המרכבה פרסאות רבות, ותעצור. “מה נפלא!” קרא איוב בחדווה “אמכר, אספק חכמתי. זה דבר היותי על אדמתי”. ויבוא איש הביניים ויעמיסהו על הדוכן בקרב אחיו.
ויבוא החלוץ לפני הדוכן ויקרא אליו איוב “בחר בי! בעמוד י”ז אספר כיצד ומתי יחרב עולמנו זה!”. הביט בו מבט חטוף ויאמר “תנה לי סיגריות”. אמר ולא הוסיף. “בור!” קרא אחריו איוב “לוואי וימיתו אותך מקלות העשן”.
אחר הראשון ויבואו השניים. “אחיי” זעק איוב “התדעו מה אסונות ארעו? תשמעו כי מבעיר הבעיר נבער? פורץ פרץ פרוצה?”. אך השניים קנו ירחון בישול בטרם שמעו טענותיו. “אווילים” צעק אל גביהם המתרחקים “אין דבר אלא מוות בסיר!”.
כך חלף יום ושבוע, ואיוב ערירי על מדף. “מה היה לך?” שאלו אותו שותפיו הטבעיים לדוכן, חוברות הסודוקו. “יבואו ההמון” היה עונה “את אחי יקחו ואת נפשי לא יבקשו לקחתה”. “איה עצותיך, למי תועלנה?” היו מקניטים אותו הירחונים המקצועיים. על כן היה בוכה בחשכת ליל.
הו לו יכולתי לומר כי ניצל, כי נושע איוב מגלות ההמתנה. אך לא כך תם סיפורו.
אוכל רק לבשר מילות נכאים / לספר אז בבכי סיפור של איימים
אומר זאת בלבד לקורא המודאג / מהווה הוא עתה עטיפה של סתם דג
[…] – דבר המערכת […]