בתור מתפלל, יום כיפור בבית הכנסת הוא יום עוצמתי. עוצמתו תלויה בבית הכנסת.
כולם מרגישים את המורא הגדול ששורה בכל, את ריח הקדושה שעומד באוויר. זו הרגשה שקשה לתאר.
כמתפלל מן השורה אני מתרגש בכל פעם מהתפילה של היום, מהאווירה המיוחדת שלו ושל תפילותיו. אני מרגיש שחיי נתונים בכפיי, ולעיתים לא רק חיי אלא חיי העולם כולו.
אחרת היא הרגשתו של החזן.
דמיינו לכם רתת וזיע, כוונה עצומה, תחושת שליחות עצומה. ופחד, פחד שמא אינך ראוי לומר תפילה לפני בורא עולם על הציבור ששלח אותך. אולי יש בך פגם. ובכל זאת- עליך להתרכז ולהתחנן לרחמים. לשם כך נשלחת, הרי אתה שליח ציבור. לא סתם מתפלל החזן שעולה למוסף עוד תפילה מיוחדת לפניה.
כך מרגיש החזן בימים הנוראים. כולם תוהים: “כיצד יכול פלוני להאריך כל כך בתפילתו? למה הוא איטי? על מה יש לו להתפלל?”. והתשובה לתהיות- עליך. על משפחתך. על שבטך. על כל עמך ישראל. כשם שכהן גדול מתוודה בסדר הזה- על עצמו, על משפחתו, על שבטו ועל עמו, כך את תפקיד הכהן הגדול ממלא החזן: עד כדי כך נזהרים חזנים בתפילתם.
בפעם הבאה בה תראו חזן אחוז רתת, בוכה בתפילת הימים הנוראים- דע כי עליך הוא בוכה, ובכה עמו.
(נכתב מתוך ניסיוני האישי כחזן בימים נוראים)
חזרה אל: עלונטור – גליון ל