הִרְהַבְתִּי – “שֶהֵם הִרְהִבוּנִי”, וַאֲנִי שֶׁלֹּא הָיָה מִי שֶׁיָּרְהִיב אוֹתִי, בּוֹדֵד הִרְהַבְתִּי עַצְמִי בִּפְנֵי מַקְהֵלַת קוֹפֵי אָדָם, בַּבּוּנִִים, כְּאִלּוּ הָיִיתִי מוּצָג, וְהִצַּגְתִּי עַצְמִי בְּרַהַב כְּמוֹתוֹ לֹא נִרְאָה מֵעוֹלָם זֶה וְעַד שֶׁאַחֲרָיו, כִּי הָיִיתִי צָרִיךְ לְהַצִּיג עַצְמִי שָׁלֵם, אָמִיץ וַחֲסַר־פַּחַד מִכְּלוּם. לַעֲמֹד עַמּוּדִי שֶׁכְּמוֹתִי בִּפְנֵי הַחוֹל.
נֻפַּצְתִי – בִּנְיָן פֻּעַל, פָּסִיבִי. בִּי נַעֲשְׂתָּה פְּעוּלַת נֶפֶץ. תּוֹכִי הָשְׁלַךְ אַרְצָה, חָזָק מִן הָאֱמֶת. וַיִּתְנַפַּץ כְּמוֹ הַלּוּחוֹת שֶׁנִשְׁתַּבְּרוּ. הִתְפַּזַּרְתִּי לְאֶלֶף אַלְפֵי וְרִבֵּי רִבְבוֹת פַּעֲמֵי אֲנִי, וְשֶלֹּא כְּמוֹ הֶחָכָם אוֹ הַשּׁוֹטֶה, אֶלָּא כְּחוֹלֵם – כָּל שֶׁבֶר נֶאֱסַף בְּיָדַי וְהָיָה לְשָלֵם וְחָזַר וְנִשְבַּר לְאֶלֶף פַּעֲמֵי רְסִיסָיו.
נִרְגַּמְתִּי – בִּזְמַן רַהַב, כְּשֶׁסָּפֵק פָּקַד אוֹתִי, כָּל שְׁאֵלָה וּשְׁאֵלָה שֶׁל בַּבּוּן חֲסַר דַּעַת – לַמָּה אַתָּה לֹא, וְלַמָּה אַתָּה, וְלַמָּה לֹא וְלַמָּה, פָּצְעָה אוֹתִי תַּחְתֶיהָ שֶׁכֵּן לֹא יָכֹלְתִּי לְהָשִׁיב אוֹ לָקוּם. שְׁאֵלָה חוֹדֶרֶת אַחַת עוֹלָה עַל שְׁאֵלָה פּוֹלֶשֶׁת אַחֶרֶת וַחֲסַר הַמַּעֲנֶה שֶׁהָיִיתִי רֻגַּם עַל יְדֵי כָּל עֲדַת חֹסֶר דַּעַת וּרְגִישׁוּת. וָאֶקָּבֵר שָׁם אֲנִי וְהַבִּטָּחוֹן בַּיּוֹם הָהוּא לְמוּל עֲדַת בְּנֵי יַעֲקֹב.
רָשַׁפְתִּי – הָרַהַב וְהַרֶשֶׁף בְּנוֹת אֵשׁ הֶנָּה, וְהָרַהַב הִיא הוֹד וְהָרֶשֶׁף הָאֵימָה הַנּוֹרָאָה וְהַנִּדְגָּלוֹת. בֹּהַק עָשָׁן מִתָּמֵּר הַשָׁמַיְמָה אֶל כֵּס. וְכָל הַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, וְהַקָּרוֹב יֻזָּר לַמָּוֶת. וָאִוָּתֵר אֲנֹכִי לְבַדִּי תַחַת אַבְנֵי רִגְמִי בָּהֵם, וְהָאֵשׁ תְּחִלָּה מַגִנָּה וּמְחַמֶּמֶת הַבְּדִידוּת, מַשְׁלִימָה. אַךְ כָּל רֶשֶׁף בּוֹהֵק בְּמַגֶּפָתוֹ וְסוֹפוֹ לְכַלּוֹת הַדַּעַת. וְנִכְלֵיתִי מִדַּבֵּר סָרָה בְּפָגְעִי, וְנִכְלֵיתִי מִקִּיּוּם.
שָׂנֵאתִי – וָאֶשְׂנָא אוֹתָם בְּנֵי יַעֲקֹב וַאֲבִיהֶם מְחֹלְלַם אַף יוֹתֵר. לֹא תוּתַר הַסְּלִיחָה וְאַף לֹא תִּכּוֹן, עַד לְדוֹר אַחֲרוֹן כְּשֶׁיִּכְלוּ הַקִּיצִים מִלִּכְלוֹת. וּבְכָל לֵיל עֵת־רֵד־רֹאשׁ־לִכְסָתוֹת אֶטְעַן מָוְתָה לַחֲסִידָיו – חִדְלוּ מֵהֱיוֹת! חֲדָל אֲבִיהֶם יַַעֲקֹב הַבָּזוּי!
אָבַדְתִּי – וּכְשֶׁנִּכְלוּ כָּל הַסִּיּוֹמוֹת וְנָטַשְׁתִּי בְּנֵי יַעֲקֹב וָאֵרֵד מִצְרַיְמָה, הֵן מִדְבַּר שָׁם אֲסָפָנִי וָאֹבָד בּוֹ בְּלֹא דַּעַת, חֲסַר תְּבוּנָה וּבוֹדֵד מֵהַשְׂכֵּל. וָאֵשֵׁב בַּמַּדּוּכָה שֶׁלִּי לְלֹא צְלִיל גַּם לֹא רַעַד וְשָׁתַקְתִּי בִּבְכִי פּוֹרֵץ כֶּלֶא־גֻּלְגַּלְתּוֹ.
שִׁקַּמְתִי – וּבְשַׁחַר אַדִּיר, אַז בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשֵּׂא וְעוֹמֵד, הַדְּמָמָה הַדַּקָּה, וְנִשְׁבָּר הַשּׁוֹפָר לְרִצְפַּת נָבִיא. וְזָכַרְתִּי רָעַת הָאָרֶץ וְאֶת פַּחַד מִצְרַיִם וְלֹא אָסֵב פָּנַי לְאָחוֹר רֵיקָם. וְצָמַח וְעָלָה הָאַלּוֹן הֶחָדָשׁ, עוֹלֶה בְּדֶרֶךְ בֵּית אֵל לִתְהוֹמוֹת עֶלְיוֹנִים.
וּמִלָּה לוּ הָיְיתָה בִּי לְנַעַר קָטֹן בְּעָמְדּוֹ לִפְנֵי שָׁנָה הָיְיתָה הִיא – בְּרַח! נוּס אַתָּה וְרַגְלְךָ וְנוּד הַיּוֹם!
חזרה אל: עלונטור – גליון ל׳