על רגעי טירוף שפויים \ ענבר סרי
החברה דורשת מאיתנו להיות שפויים. ממש. כל הזמן. 
הדרישה לשפיות תובעת מאיתנו מאמץ. על מנת להיות נורמלים ותקינים עלינו להיות אחראיים, מנומסים, יצרניים, סבלנים, מתחשבים, הגיוניים, אמינים ומצליחנים על בסיס יום יומי. לאורך זמן, משימה זו הופכת בלתי אפשרית: הטרחה והעומס גדולים מדי, הנפש (mind) שלנו עדינה מדי. החברה אינה חשה בבעיה הנ”ל; היא רוצה אותנו עובדים, לומדים ויוצרים, בשעה מדויקת, בדרך מסוימת ובהתנהגות נאותה, מנומסת, הגיונית… מוגבלת. רצון הברזל הזה אינו משאיר לנו מקום להתפרק.
האמת היא שאף אדם אינו צריך או יכול לחיות חיים טובים ללא כמה רגעים כנים של התפרקות מוחלטת. רגעים של הנפת דגל לבן מלווה בהכרזה על חוסר מסוגלות להמשיך ולמלא את הפעילויות המצופות מהחברה. תקופות בהן האדם חש בבעיה, מכיר בה ועוצר.
במקום לראות את העצירה הזאת בתור מחלה צריך לפרש את חריקת הבלמים כהוכחה של נורמליות ואפילו שפיות בריאה. הפוגה זו (שנקראת על פי רוב שיגעון) היא המעידה על שבר, מאמץ נפשי, ומטרתה לתת לנו את המרחב לפריקה – אין תופעה רגילה מזו. יוצא מזה שלרוב טירוף הוא פשוט הגיונה של רוח עמוסה מידי.
במהלך אותם רגעי שיגעון אנחנו עלולים לבהות בקיר למשך זמן ארוך, לקשקש דברים שאינם מובנים לאנשים סביבנו, ללבוש בגדים מוזרים, לצעוק, לשיר, לרקוד, לדלג, להכיר חברים מוזרים חדשים, ולצאת בפתאומיות או שלא בפתאומיות למקומות בלתי רגילים.
באופן טבעי, רגעים מטורפים כאלו אינם קלים לאנשים סביבנו או לנו עצמנו, אך עלינו למצוא דרך לקבל אותם כחלק נורמלי של חיים רגילים, כיוון ששום אדם אינו שפוי אם הוא אינו יודע להיות מטורף בהזדמנויות הנכונות. אולי עלינו לזכור שחווית העולם הזה מתהוות דרך שני החלקים המרכיבים אותנו, ושניהם מתעייפים תחת הנטל. אנחנו נותנים לגוף שלנו רגעי התפרקות ומנוחה, למה לא להרשות רגעי מנוחה גם לנפש שלנו?
בכל מקרה, כשחושבים על כך בכנות, העולם השפוי לכאורה הממלא את חיינו, הוא עצמו די מופרע. רק דוגמא אחת לשיגעון היא המציאות המקיפה, החול הטובעני שנקרא “מדיה חברתית”. הטביעה בחול מתבטאת בפיתוח ציפיות לא ראליסטיות כלפי הגוף שלנו, כלפי מערכות יחסים, כלפי המשפחה העתידית והקיימת שלנו וכלפי כל מהלך חיינו. אני נוטה לדמיין זאת בתור ספירלה אינסופית מתרחבת שממבט מהצד מתגלה כטורנדו. טורנדו ששואב לתוכו הכול בבלאגן מטשטש. נדמה שאנחנו נמשכים לראות כל הזמן רק את הספירלה, אנחנו חשים שקורה משהו מתחתיה, מעבר לה, אבל לא ממש מצליחים או רוצים לראות. אם כך, אין פלא שאנחנו זקוקים לתקופות של שיגעון אמיתי כתיקון לשפיות מטורפת.
השגעון אינו חייב להיות רק שבר או תיקון. טירוף טוב יכול להיות פריצת דרך או שחרור פוטנציאלי והתחדשות. שיגעון חיובי הוא כאשר אנחנו נותנים לעצמנו להתחבר מחדש לאמיתות חשובות שנשכחו מאיתנו – רגשות ותובנות שהחיים הרגילים מנעו מאיתנו להתעמק בהם. זה יכול להיות אולי תחושת יצירתיות, פזיזות, קשר לגוף שלנו, אמפתיה, התלהבות או סוג חדש של חוכמה עצמית. שגעון חיובי הוא כשאנחנו מתמסרים לתחושות חסרות הסבר, שאינן ניתנות להבעה. אולי נקרא להן אמיתות מטמטמות או חוכמות נוזליות – דברים שאנחנו מסוגלים לרחף בתוכם, ולהזיז את זווית הראייה שלנו. שגעון חיובי הוא שיטוט הנפש במרחב זר ומרגש כמו ג’ונגל, שעדיין מוכר כמו הבית. חלל הטירוף לרוב יחזיר אותנו, בסופו של דבר, אל דרישות החברה. אבל כשנחזור נביא איתנו זרעי שיגעון ונשתול אותם בעולם השפיות המדומה, והם יצמיחו פירות שיתחזקו אותנו בתקופות השפיות הבאות. ללא ה”פירות” הללו לא נשרוד זמן רב בארץ השפיות כי בסופו של דבר אנשים הם בהכרח מטורפים, ולא להיות מטורפים זה סוג אחר של טירוף.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ט