כמה קל לי
לברוח
מפתחי תהומות
תמיד העדפתי
את הנסיקה לשחקים
אני לא נותנת לעצמי
להשתחרר בַכאוס
לפרוץ את השער
להתפרק לחלקים
אותם אוכל להרכיב שוב לאט
ובזהירות.
אני לא.
ואולי האלול
הזה עוד עלול
לבצור ביצוריי
להשיב לי אינסוף
לאבד את עצם דעתי
המדיפה ניחוח סמיך מתקתק
של עץ טוב ורע.
הרי כמה
כמה לך כמה
ואני –
אני לא?
אקומה ואבואה
אתייצב בהיכלך
אנא תן לי
ליפול
הישר לידיך.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ט