לפני גיוסי לצבא המליצו לי מספר דברים שנועדו להקל עליי בצליחת השירות הצבאי. להמלצה “אל תתעצבני, הכל בצבא לוקח זמן” לא ייחסתי את הערך הראוי בתחילת הדרך.
תפיסת הזמן והיחס לזמן בצבא מחולקים לשניים- היחס של המערכת הצבאית לזמן, והיחס של חיילי החובה לזמן. בין שני מישורים אלו קיים מגע מתמיד: בעיניי ההשפעה של יחס המערכת לזמן היא המשמעותית יותר מבין השתיים.
אנסה להניח הנחת יסוד (כמובן, על פי הבנתי את המערכת ומהמפגש האנושי שלי עם הצבא):
ה”מטבע” היחיד שיש בצה”ל הוא הזמן. הדבר בעל הערך, הכמעט יחיד שיש בצה”ל ושעמו ניתן “לסחור” הוא הפז”מ- פרק הזמן, המתבטא גם כן בדרגות ובוותק.
הביטוי המשפיל “צעיר” לא הומצא בידי חיילים. צה”ל, כגוף ככל הגופים, אינו היחיד שדוגל בהיררכיה ובהאדרת הוותיקים שבו. עם זאת, אם וותק נחשב כל כך, מדוע סופרים את הזמן לאחור לקראת השחרור?
מהרגע הראשון בו נער/נערה הופכים לחיילים- הצבא מלמד אותם: “אתם לא מחליטים על חייכם עוד”. אין כמעט חייל שלא חווה הלם כשמפקדיו צעקו עליו במהלך הטירונות כשגירד מאחורי האוזן. המחשבה על נטילת החירות הפתאומית אמנם מפתיעה אבל אין בה הרבה חדש: חווית הילדות בנויה על אין אונים ועל חוסר היכולת להחליט לבד. המסגרת הצבאית לוקחת את הקונספט צעד אחד קדימה אל עבר ענישה נוקשה ושליטה מוחלטת בזמנם האישיה של פקודיה, עד רמת מאית השנייה.
היכולת להסתגל לעובדה הזאת מתקבלת באופן שונה אצל כל חייל, ועם הזמן והתקדמות החייל בתוך המערכת היא גם נעשית מובנת ורכה יותר. אך אם יש משהו שכל חייל חווה, לא משנה היכן הוא משרת ולפני כמה זמן התגייס- היא תחושת העוול לזמן האישי שלו.
ההבעה החלולה שעל פני חיילים שמחכים לאוטובוס שייקח אותם לבסיס שכוח אל בדרום, שמחכים במרפאה צבאית חמה ומשתעלת לחובש הפלוגתי, שמשחקים שעות בסמארטפון כי אין עבודה במשרד- היא הבעה שמשקפת היטב את תחושת העוול הזו. הפליאה שלי היא איך אותם
חיילים לא משתגעים מבזבוז הזמן הזה?
וחזק מהכל- שלושת המוסקטריים של הביטויים הצבאיים: “למה מלכתחילה?” כפתיחה נפלאה לשירות משמעותי, “איפה כולם?” הפן החברתי שמביע את תחושת הבדידות בצבא, ובראשם- מתנוסס על פניו של כל חייל בחודשים האחרונים לשירותו “כמה עוד?” כמה עוד.
הבהרנו כבר כי המערכת הצבאית ייצרה עבור החייל הפשוט את התחושה שאין לו שליטה בזמן שלו, שלא לדבר על זה שהזמן שלו לא חשוב כל כך כדי שייעשה מאמץ בשבילו. המפקד הוא שיחליט מתי ילך הביתה ואם יישאר שבת, ואילו החייל בעצמו, כתגובה לכך- מטפח את התחושה האינסופית כי לזמנו האישי אין משמעות, שכל מה שנותר לו הוא לחכות.
אם כבר דיברנו על לחכות, אצטט אחד מחבריי שאמר פעם שאחד הדברים שהכי קשים בחיילים שהם “עם מחכה”- תמיד מסתכלים על השעון ומחכים להפסקת סיגריה, שיגיע האוטובוס, שייצאו הביתה לסופ”ש, שיסתיים הקורס, שתגיע הרגילה ומעל כולם- מחכים לשחרור המיוחל.
מהו השחרור המיוחל ומדוע טמונים בחובו כל כך הרבה טוב ותקווה? אין לי מושג. עדיין לא השלמתי את שנתי הראשונה בצבא ויש כאלו שיכנו אותי צעירה (למרות שאני בת עשרים- גיל מתקדם לחיילת), ובכל זאת אני מניחה כי העולם שמחוץ לצבא- עולם של שכר דירה ולימודים ועבודה והתבגרות, לא מחכה בזרועות פתוחות לכל חייל שמשתחרר מהצבא. אני מתארת לעצמי שהעולם שבחוץ שאליו כולנו כמהים- לא כזה זוהר. אבל מה כן יש בעולם שבחוץ? שליטה בזמן, שליטה במקום, שליטה.
רגע לפני השחרור, או הרבה רגעים לפני (כי אני עדיין חיילת), בעודי יושבת במרפאה צבאית / תחנת אוטובוס / ברחוב ומדברת עם חיילים מזדמנים סביב שאלות חשובות כמו “איך מגיעים ל..?” “איזה קו לקחת?” השאלה שמאחדת את כל החיילים כולם היא “מתי התגייסת?”. פה נעלמים הגיל, ההשכלה, מקום מגורים ועוד מדדים נוספים שקשורים לאדם שמולך ולא לחיילת שמולך. מפליא כיצד מרגע הגיוס כל האישיות שהיא אני מתרסקת אל מול ה“צעירות“ שלי. ואז יבואו כמה חכמולוגים שקוראים את זה ויגידו שאם יש משהו שמתחרה קצת בזוהר של הפז”מ הוא התפקיד. אני אבוא ואומר לכם שלא משנה אם אתה פקיד לשכה ואם את לוחמת סייבר- מי שמשתחרר, משתחרר מנצח.
למה זה? למה הזמן שלנו כאנשים בני שמונה עשרה עד עשרים שנה (ומעלה) שמעריכם את עצמם ומכירים את הביטוי “לנצל את הזמן” כשאנחנו בחופשה או טיול, שמבינים את המשמעות של השירות שלנו בצבא אינו נחשב? למה אנחנו מחכים?
אני מתלבטת ביני לבין עצמי האם די בעובדה שהכריחו אותנו להכניע עצמנו אל מול המערכת הזו למשך פרק זמן מסוים כדילשמש תירוץ לזילות המטורפת של הזמן שלנו. האם מוצדק לכבות לגמרי את הרצון שלנו ליצור בזמן משמעות אמתית משלנו, רק כי המערכת לימדה אותנו שזה ככה? האם זה הגיוני שלמשך כמעט שלוש שנים נהייה אנשים מחכים?
אני רוצה להאמין שהתגייסנו בשביל מטרה מסוימת, שאני עושה תפקיד חשוב, שבלעדיי הצבא לא היה מצליח, שבכל יום שאני קמה בבוקר אני בוחרת להיות הכי טובה במה שאני עושה למרות שהוא קטן ושאף אחד מהאזרחים לא שם לב אפילו שעשיתי אותו.
אני רוצה להאמין שהכישורים שלי, שהמחשבות, שהיצירה שלי- שכל אלו שווים משהו גם בצבא, שיש לנו את היכולת ליצור בזמן שאני חייבת להיות פה, דברים שאני לא חייבת ליצור אבל בחרתי שכן.
המונח “אדריכלות בזמן” שטבע אברהם יהושע השל (כשדיבר אודות הקדושה שבזמן בעולם היהודי במתבטאת ביום השבת), מביע את העובדה כי הזמן הוא נצחי, ואילו המרחב הוא מוגבל. כן, המרחב שלנו מוגבל, אנחנו חיילים בתוך מסגרת מגבילה עד מאוד, אבל היכולת שלנו ליצור בתוך הזמן, לעצב ולהנדס אותו להיות שלנו, להיות משמעותי- להיות קדוש אם תרצו- היא היכולת האנושית המתוחכמת יותר.
זה בסדר שאנחנו מחכים להשתחרר, לטבול את הראש במי החופש ולטעום טעם בלבול של מציאות, אבל כרגע אנחנו פה. אז למה שנבזבז את הזמן?
אפשר להעביר את הצבא כך או כך. אפשר להיות מחכים ואפשר להיות יוצרים, אפשר להיכנע למרחב ולמערכת ולחנק שבצבא, ואפשר ליצור בו רגעים משמעותיים עם אנשים וחוויות בעלות משקל אמיתי.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ח
כתבת יפה ואמיתי. אותי משגע למה הצבא מתעקש להכניס למערכת כאלה שאין אבל ממש אין לו מה לעשות איתם. יש היום כל כך הרבה חיילים וחיילות ששורפים את הזמן פשוטו כמשמעו בצבא במקום לתרום במקומות שצריך! בבתי ספר בעיירות פיתוח, בבתי חולים, בבתי אבות ובעוד הרבה מקומות שזקוקים לכל עזרה שיש וכל זה יכול להיות כחלק מהשירות הצבאי/אזרחי שלהם ולקבל את כל הזכויות שמגיעות להם בעתיד (מענק, זכאויות שונות וכו’)