בין שפתותיו המתוקות ואפו הפצפון היה שביל קשיח של נזלת. על ראשו כיפה שקוטרה גדולה ממנו ופאות שמבצבצות מבעד לאזניו. מאחורי הגדר הוא שאל אותי, “אתם שומרים עלינו?” עניתי בחיוך שכן. זה היה כשעברתי ממעון הילדים לתדרך בעמדת השמירה את חיילי בשכונת גבעת האבות. “ואתם הורגים את הערבים?” הוא שאל בסקרנות ובכליון עיניים. שנייה של קליטה ודממה, ושאלתי אותו בן כמה הוא. הוא ענה לי “סלוש”.
משפט יפה שטבע הבמאי אלחנדרו חודורקובסקי טבוע בי בעומקו ופשטותו. “ציפורים שנולדות בכלוב חושבות שלעוף זו מחלה”. המשפט הזה מתאים כמו כפפה לילדי חברון, עיר אבותינו. התחלתי לתפוס שם קו לפני כמה שבועות אך הקו התחיל לתפוס אותי דווקא השבוע. התושבים היהודים והפלסטינים מפרים ומרבים, ובחברון אי אפשר שלא לשמוע את שחוק הילדים שלו אין שפה.
המשפט רלוונטי לכל ילד בחברון, שהיא למעשה כלוב לא קטן. אני מניח שאילו הייתי מבקש מכל אדם שמכיר אותי להמשיך את דבריי כאילו הוא היה אני, הוא היה ממשיך באופן שבו הפלסטינים חיים בכלוב אחד גדול, והילדים לכשיגדלו לא יבינו את הרעיון של חופש ויראו את החירות כמחלה. וככה הטרור רק ממשיך והשמן רק ממשיך להישפך למדורה. הילדים הפלסטינים לא מכירים מציאות אחרת ללא חיילים. נוכחות חיילים היא תבנית נוף מולדתם. אם יום אחד כולנו נעזוב, הלא הם יראו את המצב החדש כתמוה? הלא הם הורגלו לראות חיילים כל מחוץ לביתם, חוסמים את דרכם, עוצרים את אבותם ומפגינים את נוכחותם? ביום הראשון שאחרי, ציפור הדרור תהיה לעוף מוזר. אך על כך כולנו מסכימים ואני לא מבזבז את זמני ומחשבתי על מנת לכתוב את המובן מאליו.
אין כלוב אחד בחברון. בתוך אלפי טון בטונדות, גדרות אינדיקטיביות חשמליות ועשרות ק”מ של תיל, יש את הכלוב שהוא לא רק רעיוני, שהוא הישוב היהודי בחברון וקריית ארבע. אמנם לכלואיו אין וכמעט הגבלות בזכויותם והם מממשים את אורח חייהם כרצונם, הכלוב הזה רק גדל בסורגיו. ואף על פי כן, יושבי הכלוב ההוא נולדו בו, וגם הם, בבוא היום במרחק שנות אור, יראו את החופש כמחלה.
כשילד בן שלוש, שהוא בעצם תוכי שחוזר אחרי הוריו-מוריו שואל אותי אם אני הורג עבורו את הערבים, הורגש לי כאילו הכלוב ננעל בעוד סיבוב במנעולו. המתיישבים שמתנחלים בחברון וקריית ארבע כולאים את עצמם בחינוך ילדיהם. ילד בן שלוש בעיני ובעיניו אינו מבין מוות, ומעבר לכך, הרג ורצח. במידה והוא כן, זהו אובדן עשתונות ערכי וחינוכי. התינוק בן שלוש הזה, שכשמבוגר אפילו לא יצליח לזכור את עצמו באותו הגיל, כבר מצפה להרג ערבים. אם הוא כך בגיל שלוש, מעניין באי אלו ערכים יעלה עמם למצוות, ויחנך את ילדיו בגיל שלושים. כנראה כמו הוריו.
והגדת לבנך הזה הוא הכלוב הגדול ביותר בחברון, גדול יותר מכלוב הפלסטינים שממדיו כה רבים. הוא גדול יותר מכיוון שעל הפלסטינים הכלוב הוא פיזי, ועל היהודים הוא מנטלי (על אף כל הבטון והתיל). הוא גדול יותר, וחשוב יותר, כי בניגוד לכלוב הפלסטינים, מפתחות הכלוב היהודי נמצאים בידי הכלואים, אך הם בוחרים להשליכם לים, יום אחר יום.
איני כותב את הדברים בעיקר בתור חייל ומפקד בקריאה לפתרון מדיני, אסור לי. הפוליטיקאים יכולים לזעוק ולזרוק מעל בימת הכנסת, אך בידי ההורים ההשפעה האמיתית. אני זועק לפתרון אנושי.
לכן, לכשיגדל הילד הזה שנולד בכלוב הוריו, ויגיע היום ששני הכלובים יפתחו ויושביו ישוחררו, בין אם יהיה צעיר, בא בימים או נמק בקברו, יראה כדורגל בין יהודים וערבים, שכנות טובה ואהבה כנגיף שממנו עליו לנוס על נפשו שמא ידבק בו, שחלילה יאהב את האחר. הוא יעמוד מנגד, עטוף בתיל החלוד שבו גדל ויראה ילדים פלסטינים וישראלים עפים יד ביד. והוא אינו יודע שהם מבריאים ממחלת השנאה שירש בתורשה ומורשה מהוריו. הם לא קינחו לו את האף.
חזרה אל: עלונטור – גליון שבועות התשע”ו
פשוט אהבתי את הרגישות וכושר הביטוי של הכותב