אתמול באחת בלילה נמאס לי לחיות.
לאחר שקילה קצרה של מצבי החדש פניתי לארון התרופות הקטן במקלחת ולא מצאתי משהו מתאים. אמנם היו שם כמה דברים שאם היו נכנסים לגופי בכמות המתאימה בסופו של דבר היו שמים קץ לאותו דבר שנמאס עלי זה עתה, אבל בכך היה בוודאי כרוך סבל מיותר. פניתי למטבח ובהיתי באוסף הלא קטן מדי של כלי החיתוך הבשריים שלנו במשך שלוש דקות.
לא פרקטי.
ידעתי שלא יהיה לי את האומץ הדרוש וגם רוב הסיכויים שזה יכאב. לאחר זמן מה של שיטוט חסר מטרה ברחבי הבית פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה.
בזמן שהלכתי בשביל רצוף פנסים בא לקראתי הכלב הדיי מטורף של השכנים, נדמה לי שקראו לו יאסון. כשהכלב שכנראה נקרא יאסון נהם לעברי כל הפרווה שלו סמרה והקצוות זרחו באור הכתום החיוור של פנס הרחוב. מצחיק, לא ידעתי שזה קורה גם לכלבים אבל מי יודע אולי יאסון הוא מקרה מיוחד. הוא המשיך להתקרב אלי ומשום מה נראה לי מתאים שהוא יפזול בזמן שהוא מתכונן לקרוע אותי למי יודע כמה חתיכות. הוא היה מטר מלהגשים את משאלתי החדשה אבל פתאום נשמעה חבטה. שנינו הסטנו מבט והספקנו לראות חתול אפור רץ אחוז אמוק לכיוון הפארק. הכלב שכנראה נקרא יאסון איבד עניין בי ורץ אחרי החתול. אני נותרתי לבד מתחת לפנס.
משהו מעניין ודיי קריפי בנוגע לפנסי רחוב הוא שהם תמיד מלאים בצלליות של חרקים שנמשכו אליהם, חלק מזמן וחלק עכשיו. לכל זה נלווה זמזום חזק מאוד של החרק הגדול התורן. הפעם זאת הייתה שפירית. בזמן שהבטתי בה מטרטרת את עצמה למוות על פניו הקמורים של הפנס הרגשתי טפיחה על הכתף ושמעתי צליל “אהמ”.
פניתי לאחור ומצאתי את עצמי מול איש בערך בגילי שבתגובה למבטי הטה את כובעו כלפי מטה בניסיון כושל להסתיר את תווי פניו. התכוונתי לשאול אותו מה הוא רוצה, מה הוא עושה כאן,
אבל הוא כאילו ידע מה עובר לי בראש ובלי לומר כלום הכניס את ידו לכיס הפנימי של החולצה שלו והוציא אקדח תופי ישן. הוא החזיק אותו כשהקנה מופנה לשמיים, כאילו בדעתו לסמן למי שנמצא למעלה שישמור מרחק.
“הגיע הזמן לבחור”
אמר בקול שהיה גבוה ורועד ותוך כדי גם מונוטוני כשל מי שמקריא טקסט בשפה זרה.
זגזגתי במבטי בין פניו המולטים במסך של לבד לבין ידו האוחזת באקדח שדמה יותר ויותר לאצבע ארוכה וגרוטסקית. ראיתי את פיו נפער שנית אך לפני שהוציא הגה כבר הכרעתי
“מוות”.
הוא השתתק ועבר לדום. ידו האוחזת באקדח נעה לעברי אך בחצי הדרך נשמט הכלי החבוט. הוא התכופף והרים אותו, מחזיק בקנה ומכוון אלי את הקת. הוא עמד מולי ככה זמן מה, ואז כשהבנתי שאין בכוונתו להמשיך הושטתי את ידי ונטלתי את האקדח. קולו הרועד נורה אל החלל
“בזאת אנו מקבלים את ההחלטה להצטרף לשורותינו בחיוב. הבסיס לא רחוק”.
הוא החל לצעוד הרחק מהאור. העפתי מבט אחרון בשפירית הנחבטת שוב ושוב בכדור האור הכתום המשופד על מוט ליד הפארק,
הידקתי את אחיזתי בקת המצולקת
ועקבתי אחריו
אל החשכה.
חזרה אל: עלונטור – גליון שבועות התשע”ו