תחפשו את עצמכם / דויד יששכרוף

“האדם אינו מה שהוא חושב שהוא, הוא מה שהוא מסתיר”. אנדרה מלרו, מדינאי, תיאורטיקן והרפתקן צרפתי בן המאה הקודמת, סבר שזהות האדם האמיתית היא זו שאנו בוחרים להסתיר. בדרך כלל אנחנו בוחרים מה להסתיר יותר משאנחנו בוחרים מה לחשוף, ובסתר טמונה זהותנו האמיתית, בקורות המאובקות ובסודות מלאי המיץ של חיינו.

באותה מחשבה, אנחנו סך הכל מה שאנחנו חושפים לאנשים מסויימים. אני מי שאני בפני הוריי, אדם אחר לגמרי בפני החברה שלי, ואדם שונה לחלוטין בפניכם. כולנו כך. הפערים בין זהות אותנטית לבין תדמית חברתית יוצרים אותנו כבני אדם, ומייצרים סתירות נוקבות בין מי שאני באמת לבין מי שאני כשאני מציג את עצמי בפני העולם.

אני רוצה לטעון שהתדמית החברתית שלנו גוברת בחשיבותה על הזהות האותנטית שלנו. בפני אנשים, הזהות האותנטית לא משחקת תפקיד. ברגע בו אתה מייצר רושם בתקשורת עם אדם או עם אנשים, הם שופטים אותך על פיו בין אם תרצה ובין אם לאו. והנאשם במשפט שדה מחשבתי זה אינו זהותך אלא תדמיתך.
מכאן עולה השאלה, האם יש לנו יכולת לאותנטיות טהורה? בעיני זוהי שאלה רטורית מכיוון שאין אדם ללא סודות. אין אדם שלא מציב בפניו מראה פיזית או מנטלית בצאתו לדרך. גם אם אדם טוען ש”לי לא אכפת איך העולם מסתכל עליי”, עצם האמירה מורה על ההפך. הוא מבקש ליצור לעצמו תדמית חברתית של אדם שלא אכפת לו איך העולם רואה אותו. כל עוד האדם חי במסגרת חברתית, יש לו תדמית שהוא מציג. החברה שמסביבו עשויה לקבל תדמית זו או להדביק לו תדמית שהיא קובעת. אותה אותנטיות טהורה בלתי ניתנת להשגה מכיוון שכולנו חיים תחת קונבנציות חברתיות, ועדיף לחיות תחת קונבנציות אלו מאשר להיות מצורעים בחברתנו. איני קורא לאחידות וקונפורמיזם. אלו מאפיינים של חברות פאשיסטיות. אני מבקש לצלול עמוק יותר לזהותו של אדם מול המראה החברתית, ולהבין שאנחנו לא באמת מכירים אחד את השני. ספק אם אנחנו באמת מכירים את עצמנו, וגם זה בסדר גמור.

אותנטיות היא מושג פילוסופי- פסיכולוגי המתייחס לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות.

סארטר טוען שהאדם מנסה להשתחרר מהעריץ הגדול מכולם- מעצמו, במאבק באותנטיות. נפתח המאבק בין האני האותנטי לבין האני הציבורי, והן שתי דמויות שונות לגמרי.

אין אדם שחי בחברה ולא פועל על פי השפעות חיצוניות. האדם מתאים את רגשותיו ומחשבותיו לתבנית ההוויה החברתית. הרעיון הזה דומה מאוד לתאורית המטריאליזם הדיאלקטי של קרל מרקס שקבע: “לא תודעת האדם קובעת את הוויתו, אלא הוויתו קובעת את תודעתו”.
בסופו של דבר, התדמית החיצונית שלנו מושפעת מהזהות הפנימית שלנו יותר משאנחנו שמים לכך לב. זהותנו מתגלה דווקא במחשכי חיינו, בסודות שאנחנו מחזיקים כה קרוב ללב. והשאלה הגדולה מכולן: מי אנחנו באמת? מי שאנחנו בפנים, זהותנו הטהורה שאף אחד לא מכיר במאה אחוז, או מי שאנחנו מציגים כלפי החברה שכולם מכירים?
דומות לשאלות אלו השאלות מהמחזה “מעגל הגיר הקווקזי” מאת ברטולד ברכט, ששואל את הקורא ואת הקהל: מי האם האמיתית של התינוק? האם הביולוגית שילדה את התינוק או האומנת שגידלה וטיפלה בו כל חייו? של מי האדמה? של הברון שקנה אותה בכסף או של עובדיו שעבודת חייהם היא טיפוח האדמה עצמה?

מי אתם בכלל?

הכתיבה, מצליחה לחשוף את רזי חיינו. הכתיבה בעיני מאפשרת להתפשט בעזרת המילים, ובבת אחת לכסות את הערווה הנפשית-מילולית שלנו. אני מאמין שמילים משמשות גם כאותו פרי מעץ הדעת שאדם וחווה אכלו, וגם עלה התאנה שבהם כיסו את עירומם.
הכתיבה היא אומנות שמאפשרת לי ולכל אדם שחפץ בכך, לא רק לחשוף ולשתף, אלא גם להשתמש בה כאמצעי אמנותי. “אמנות היא מרד בגורל”, על פי ידידינו אנדרה מלרו. בעיני, האמנות הזו לא רק קוראת תיגר על הגורל של האדם אלא גם מאתגרת את זהותו ומאפשרת להפשיר את הקרח מעל פני הזהות שאנו מקפיאים ונוצרים בפני החברה. היא מאפשרת לצמצם את הפער בין האני הטהור לבין האני שכולכם מכירים. האמנות היא כלי של האדם למצוא את זהותו ולהציג את עצמו לעולם באמצעות המכחול, החימר, הפוטושופ ובעיקר דרך העט וטיפות הדיו.

האם פורים הוא היום היחיד בשנה בו אנחנו מתחפשים? מעניין שבמגילה לא מופיעה דמות אחת שלא התחפשה. הדסה התחפשה למלכה אסתר, מרדכי התחפש לעסקן, בכיר פרסי ומושיע העם היהודי בשושן, אחשורוש התחפש למלך עצמאי שלא מופעל על ידי יועציו, המן, שמתוך פחד, שנאה וקנאה כלפי מרדכי התחפש לצורר ורודן. המתחפשים הגדולים ביותר במגילה הם העם היהודי שהתפזר בין העמים, שהוגלה מארצו ושכח את דתו, ואלוהיו, שהתחפש גם הוא לאחר שנחתך בעריכה, בתוך דמויות שונות מהמגילה, על מנת לחולל ניסים ולהיות המושיע האמיתי והקוסמי של הקהילה היהודית בשושן הבירה.

הרמ”א (ר’ משה איסרליש) קרא להתחפשות “לבישת פרצופים”. האם אנחנו באמת לובשים פרצופים רק ביום אחד בשנה?

הר הבנטל בצפון מרכז או מרכז צפון רמת הגולן הוא אחד מני כמה הרי הגעש הכבויים ברמה. אני חושב שהוא עצוב. להעביר כך את קיומך, במשך מליוני שנים ללא ייעוד, ללא יכולת להתפרץ אל העולם. הר הבנטל לא לבד. כולנו הרי געש כבויים. ולכולנו, בניגוד לבנטל, יכולת להתפרץ. ולאו דווקא ברעם או בזעם באש רותחת וקטלנית. אלא בעדינות וברוך, במערכות יחסים, בכתיבה ובהכירות אינטימית עם אנשים והחברה שסובבת אותנו. ואם צריך, אז לפעמים כן ברעם ובזעם.

על מנת שייבחרו, אומרים לפוליטיקאים, “העניין הוא לא במה שאתה אומר, אלא במה שהקהל שומע”.
אולי כדאי להתחיל לדבר מבפנים, ולהגיד את מה שבלבנו, לא כדי לרצות מבחוץ, אלא כדי להגשים מבפנים.
ואם אנחנו באמת האדם שאנחנו כה דואגים להסתיר, זה בסדר. אך אם תסתירו את עצמכם בסודות בתוך תוככם, תיטמעו בנוף השומם, כמו הבנטל ודומיו, ולא תשאירו חותם אמיתי על אף אדם ועל העולם. תנו למאגמה בתוככם לזרום בדם ולהתפרץ לא באש, אלא בשירה.

חזרה אל: עלונטור – גליון מיוחד לשבת זכור

השארת תגובה