אני נוסעת לאט, ברוגע, כל העולם פרוש לפני. הגליל פורח בימים אלו של תחילת האביב, תענוג לאחר החורף האפרורי. המישור הירוק והמבהיק נפתח למרחקים, טלאים של שמש חודרים מבעד לשמשת הרכב. אפילו צלקות האשפה מוסתרות תחת שמלת הקיץ הפורחת. הכנרת זורחת מרחוק, קורצת לי, כאילו מחכה לבואי. צבעה התכול זוהר, חי וגועש, אחרי כל כך הרבה זמן שראיתיה מרחוק, דוממת וחסרת כל יחוד, חלק מן הנוף הסטטי, מהתמונה הדוממת שרואים מבעד לחלון בית המדרש. אני חושבת על הקושי שלי להכיל את החיצוני: “וירא את המקום מרחוק” – מרחוק ולא מקרוב, אברהם אבינו זיהה מרחוק את המקום בו עומד להתרחש השינוי הגדול בחייו. וכן אמר משה “אסורה נא ואראה”, אתרחק כדי שאצליח להתבונן באמת, שאוכל לעבור מהלך פנימי ע”י ראייה חיצונית.
אני צריכה לנסוע יותר מהר, אסור לי לאחר. האם יש חשיבות לשעה בה אגיע? הרי מה משמעותן של כמה שעות למול שנה שהזמן אינו משחק בה תפקיד.
אני נוסעת כדי שיהא ליבי מהרהר בעצמי ובמה אני מוציאה את ימיי.
במדרשה הלימוד הוא מחוז חפצנו, הידע שאנו צוברים הוא כוח בעזרתו נוכל לשכנע את האחר בצדקתנו.
אנחנו מפחדים לחרוג מההשקפה המצומצמת שדרכה אנו רואים את העולם, חוששים לצמצם את עצמנו. השיח שלנו תחום למקום הצר שבו נוכל לממש את עולמנו בשלמות מבלי להתערבב האחד בדעותיו של השני ומבלי לחשוף את חולשתנו. פני האחר מוסתרות ע”י הזהות הבלתי ניתנת לשינוי של האני. השיח מועד לכישלון – אנחנו שומעים את האחר אך לא מקשיבים בלב שלם לדבריו, מפחדים להסתכן באיבוד זהותנו.
במדרשה אין מקום לשיח של “אני מאמין”; דיבור הרגש לא נכנס בלקסיקון הבית-מדרשי ומי שלא מדבר בצורה לוגית דבריו אינם מתקבלים. מי שמרים את קולו הוא בעל הדעה שעל פיו תקבע רוח הדברים. לשותקים אין מקום בשיח. ככל שנשתמש בשפה מליצית שתכיל כמה שיותר מושגים בלועזית כך גם תוכן דברינו יחשב מתוחכם יותר. הרי הלשונות נבראו כדי שבני אדם לא יבינו איש את חברו. אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרניים (פוסט מודרניים) – הדבר היחיד אותו אנו מבקשים הוא להחזיק באמת, אך למעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות, שמאמינים באמת בדרכם ומצליחים להנכיח את אמונתם בחייהם. אנו מוציאים רוב ימינו ללימוד ודרשות אך אין אנו באים לידי מחשבה בעצמנו, שרויים בריקנות משמימה, הספרים עוברים מיד ליד ככלי אין חפץ בו.
אנחנו סבורים שמנוחה היא משהו שבא מבחוץ ומנסים לברוח מהרגלי היומיום הפיזיים אשר כובלים אותנו ובד בבד משמשים לנו כמקום מפלט מהבדידות שבלימוד. דווקא בעולם רצוף הגיון, אני מחפשת להרגיש ולהאמין, לעבור תהליך אישי ופנימי שמחבר בין החוץ לפנים, הגוף לנפש, הלימוד לזהות. דווקא בגבולות הלימוד.
אולי יש חסרונות בלהביט על הכל מרחוק, לשכוח סדרי עולם מה הם, לא לראות את הזריחות. השקיעות מפתות אותנו לצאת אליהן, להביט בהן. אבל בשביל לראות גם כוכבים נוצצים ומאירים את בית מדרשנו בלילות, צריך להרים לרגע את ראשנו.
חזרה אל: עלונטור – גליון מיוחד לשבת זכור