עלונטור – גליון כ”ו – י”ב אייר התשע”ו – 20.5.16

גליון כ”ו – י”ב אייר התשע”ו – 20.5.16

דבר ראש המדרשה / איתמר לפיד

שאלות שונות ומגוונות צצות ועולות בחלל בית המדרש שלנו עם תחילת זמן קיץ. שאלות שחנטו בעיצומו של חורף, הנצו באביב וכעת הן בשלות לעמוד בזכות עצמן, ולהתייצב מולנו כמבקשות את תשובתן. בין כל השאלות מופיעות גם המלים מניין וקהילה. מה דמות למניין שלנו במדרשה, ומה פניה של קהילת הבוגרים שנהיה יום אחד. השאלות הללו קשורות זו בזו בעבותות חזקים יותר מאלו שנוטים לייחס להן.

שאלת המניין היא שאלה של ספירה. המושג העתיק של למנות אדם למניין – מתהפך בתרגום פשוט לישראלית מדוברת בביטוי המתריס “לא סופר אותך ממטר”. השאלה אם סופרים אותי או לא, היא שאלה של שייכות. של קבוצה. של יכולת משותפת לדברים, שלבדי אין לי עניין ויכולת להשיג. תפילה במניין, כמו גם שייכות לקהילה, היא לא עניין של חיים ומוות. אפשר בלעדיה. אבל היא עשויה להיות שאלת חיים למי שחפץ חיים.

אבא קובנר, איש חפץ חיים שהיה ממפקדי הפרטיזנים במזרח אירופה ומצא עצמו שנים אחדות אח”כ בקרבות של חטיבת גבעתי בנגב – ידע דבר אחד או שניים על חיים ומוות. בספר שמרכז את נאומיו הנבחרים (“על הגשר הצר”, 1981) מופיעות בין היתר גם מילותיו המפורסמות על המפגש שלו עם הארץ, אחרי השואה: “בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך”, הוא אומר, “דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה – מרכזה העבודה, נשמתה – תפילה. אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה”. קובנר, שהיה מילדותו ועד מותו איש השומר הצעיר (תנועה חילונית שהכפירה בדת היתה חלק מרכזי בסדר יומה) – מדבר על תפילה ואמונה. כשהוא מבקש לתת סימנים של ממש במלים הללו, הוא מספר את הסיפור הבא: “בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז”ל לא ציוותני דבר, שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהווייה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף”.

קובנר מתאר את הזרות, את חוסר השייכות של מי שבני משפחתו נרצחו בשואה – אל מול ההוויה השונה כל כך של אבני הכותל. הוא אינו חלק. אינו נספר. אבל אז הסיפור משתנה: “מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי”. ומכאן, מגיע קובנר למסקנתו שלו: “זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המלים שבאו עדיך – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. א ח ד – אבל אחד בציבור.

המציאות הישראלית נעה לצערי בתהליך של הפרטה מואצת. היכולת להתבונן בה מחדש, למצוא בה נקודות אחיזה, ליצור חיבורים ושייכות מחוץ למחנות הקיימים – היא יכולת שדורשת אורך רוח, ועיניים שרואות רחוק. השאלה כיצד יוצרים מניין ומאפשרים שייכות היא לא שאלה הלכתית במובנה הצר. היא שאלת חיים, של אנשים חפצי חיים, והיא שאלה שצריכה להיות מעצבת הלכה, ולא מקובעת בה. היכולת לחלום על קהילה היא הזמנה לשיח ארוך טווח שחייב לכלול בתוכו את כל מי שרואה עצמו שותף בסיפור, ביצירה.

השאלות שעולות בחלל בית המדרש שלנו יכולות לרחף בו ולהתאדות עם חלוף העונות. והן יכולות להתגבש ולהבשיל לכדי סוגיות עומק המחייבות מענה חדש – עבור מי שחובשים את ספסלי בית המדרש כרגע, ועבור מי שממשיכים לראות עצמם חלק ממנו גם עמוק לתוך שירותם הצבאי. ולשם, אל ההבשלה, אני מאמין שנשואות הפנים.

כי גם אני, כמו האיש ההוא, הייתי ונשארתי, אדם מאמין.