סרנדה לקרוילה 8 / תמר יחיא

 

היה דווקא די במקום בצורה לא אופיינית לי בכלל,

זאת אומרת,

לא צריך להגזים,

כלום לא היה מקופל

או חס וחלילה ממוין בערמות

אבל הכול רבץ בבלגאן חמים כזה של בית במדפים הנכונים

גולגל כלאחר יד למגרות המתאימות

הושלך בחיוך לקצה המיטה.

כתם די גדול של רצפה מתחת למערבולת השגרה הברוכה

שאפשר להניח עליו כף רגל מדוגדגת

ישיבה מזרחית בחיוך

אפשר היה לנגן בגיטרה שירים ישנים

ולזמזם חדשים

בין כל הערבוביה הישנונית של המיטה

אפשר היה למתוח רגליים שזופות בלילה

 

לפזר ערימת תלתלים

היה אפשר לטפס בסולם העץ בצחוק ילדותי משחורר

לרקום חלומות בזהירות איטית על כרית ישנה

לחייך חיוכים חולמניים לתמונות של הקיר

לפתוח תריסים בבוקר מנומנם

לנתק מהר שעון מעורר

היה אפשר להניח רגליים ארוכות על מפזר החום

ולפנטז על וילונות אדומים

לשמור בחשאי חבילת שוקולד בשידה הצהובה

לצנוח בחיבוק צווחני על מזרונים

לקרא יחד את כל הספרים

לצחוק יחד את כל הפחדים

לרקוד ביחד את כל חוסר הבטחון והאשמה

להחליף בגדים באוושת חברות

 

אפשר היה להיות כמות שאת

להשאיר אחרייך במקלחת שלוליות של עייפות

ערימות צחקוקים בכניסה

כתמי לכלוך מאושר במטבח

אפשר היה להיות

אפשר היה להבין

כמה אפשר לאהוב מקום עלוב מגובס וטחוח

במלוא הלב והאמת

הנה היא

אותה אמת אחת

ממש מתחת

למיטה.

 

חזרה אל: עלונטור – גליון מיוחד לשבת זכור

השארת תגובה