לא שוטרים של אלוהים – מה משמע? ; כבוד – היבט חיובי להיעדר השוטר
כלפי שבו”שים ובתוך המדרשה, הביטוי ‘אף אחד לא שוטר של אלהים’ משמש מעין סלוגן לאמירה: לא תתקיים במקום כפייה דתית. כשרות חדר האוכל נכפית רק כ’צורך טכני’, לאמור – לא בגלל הנימוק האלהי אסור לך לערב כאן בשר וחלב, אלא בגלל שאחרת ציבור שומרי הכשרות לא יהיה מוכן1 לאכול בחדר האוכל וממילא לא להיות במדרשה. והא ראיה שהמדובר הוא בצורך טכני ולא בנימוק אלהי – שכל אחד יכול לשתות חלב מהמקרר חמש דקות לאחר שאכל בשר, ולאכול מחוץ לחדר האוכל בכלים מבית לא כשר. מקרה הבוחן של חדר האוכל מלמד אותנו שלכולם בנטור צריכה להיות האפשרות לקיים פעולות דתיות – ‘איסורים’ ו’ציוויים’ – אם ירצו ולהימנע מקיומן אם ירצו.
דבר נוסף אנחנו למדים גם מיחס למוזיקה בבית המדרש בשבת: באם תישמע בקול, שומרי שבת לא יהיו מוכנים להיות נוכחים בבית המדרש. גם כאן הנימוק אינו דווקא אלוהי, כי מדובר ברצון – טכני כמו גם ערכי – לאפשר לשומרי שבת להיות נוכחים בבית המדרש וממילא בנטור2. ואולם, אם תישמע באוזניות, ועדיין בניגוד לעמדת ההלכה, יכולים כל אחת ואחד לעשות כן. שמיעת מוזיקה בקול רם בשבת בביהמ”ד, דומה מהבחינה הזו לאוכל ולכלים לא כשרים בחדר האוכל: שניהם פוגעים גם בשמירת הכשרות והשבת האישיים של אחרים. ההסדר בשני המקרים האלו נובע מכך שהמרחב הפרטי של כל אחד אינו מובחן מהמרחב הפרטי של האחר; חילול השבת (הספציפי) שלי כאן גורר גם חילול שבת שלך.
מוזיקה בשבת באוזניות שונה ביחסים שלה בין המרחב הפרטי והציבורי ולכן השלכותיה שונות. חילול השבת במקרה הזה אינו גורר חילול שבת של האחר. באם מעשיו של אחד לא כופים על האחר עבירה על ההלכה, הם מותרים במדרשת השילוב נטור. מצאנו בינתיים שהפן הכפייתי בהלכה, כמו גם החופש מדת, כפופים שניהם להסדרים שמטרתם – לאפשר לשמור את ההלכה לרוצים, ולא לשמור את ההלכה לרוצים.
חשוב להדגיש שהאמירה ‘אף אחד לא שוטר של אלהים’ אינה נטו פתרון טכני, פרוצדוראלי, הסדר בלית ברירה; הוא נקיטת עמדה מוצהרת מלכתחילה של המקום, בו אסור שמישהו יגרום לאחר להרגיש לא בנוח עם הדתיות או החילוניות שלו. החופש ממשטור אינו חל רק במובן הצר, של כפייה בפועל, אלא הוא גם מדיניות ערכית. לאיסור השלילי על הכפייה נוסף כעת ההיבט החיובי, של כבוד, משני הצדדים3.
לעניין מקרי הבוחן האלו יש לומר: תנו לחבריכם להרגיש בנוח עם חילול השבת שלהם! תנו לחבריכם להרגיש בנוח עם שמירת השבת שלהם! ושניהם אלו באלו שלובים במקום. יש מקום ויש עניין להנכיח כאן חילוניות ולהנכיח כאן דתיות, לא כפייה חילונית לעבור על הדת ולא כפייה דתית לבטל את החילוניות. הכפייה האנטי-דתית והאנטי-חילונית היחידה במקום תהיה זו מטעם ההסדרים, כמעין ‘הגנה עצמית’ על כל קבוצה.
אלהים ואורתודוקסיה
התיאור הזה הוא נוח יחסית, גם אם לא מקיף-כול – וזה טוב לדעתי שלא ניתן לנסח כל הסדר והסדר; לא הכל שפיט לדעתי, לא הכל ניתן לתיאור לכיד באותה מערכת. אבל שלוש בעיות לפחות מתעוררות בעקבות התיאור הזה: א) ערבבתי באופן לא עקבי בין ‘חופש מדת’, כגישה לעומתית לדת, לבין ‘חילוניות’ מסוג המתיימר לתוכן ערכי עצמאי. ב) כלשונו של רבינו שָׁלֵו, ‘האבחנה שלך בין פרטי לציבורי חדה מדי’. התעלמתי ממצבים בהם האבחנה מטושטשת יותר, וגם מסיטואציות שלא בטוח שניתן להבדיל לחלוטין בין הממד הפרטי לציבורי שלהן. ג) כתבתי כאילו היחס היחיד שיכול להיות לאדם עם אלהים הוא דרך ההלכה.
אתייחס לנקודה ג’ לבדה. כולם בנטור זכאים לקיים איזה קשר שהם רוצים עם אלהים: בתדירות, בעָצמה ובאופן כראות עיניהם ומטעמיהם השונים. השאלה העיקרית שמתעוררת היא, אם כן, כיצד ייתכן שלדת היהודית האורתודוקסית יש עדיפות על פני כל הדתות היהודיות האחרות? יותר מזה – כיצד ייתכן שלהלכה יש יתרון אוטומטי בכל מקרה של התנגשות עם דתיוּת לא ממוסדת?
[1] אני בכוונת מכוון ובלב שלם כותב ‘לא מוכן’ ולא ‘לא יכול’. מאחר שאין איסור או חיוב חוקיים במדינת ישראל על שמירת כשרות פרטית (בשונה ממוסדות), האזרחים – וגם חברי מחזור ד’ בתוכם – לא מחויבים לשמור כשרות ‘על גופם’. בנימה אישית, אני גם סובר שיש בעולם חופש בחירה לאדם ושמשטר דמוקרטי הוא הגשמה נאה ביותר שלו.
[2] חדר האוכל ובית המדרש, לא די שהם מקומות מרכזיים במדרשה אלא הם מהותיים לה, באשר הם מוגדרים על פי הפעולות שלהם – מקומות לאכילה וללמידה. לכן גם המקומות האלו דווקא מרכזים את חברי המדרשה כ’קבוצה’.
[3] אכן, ישנם דתיים וישנם חילוניים, וישנם על הספקטרום ויש הכל. אבל לא ניתן לדבר עליהם כ’שני צדדים’, כקבוצות מאוחדות, לשום עניין בחיי המדרשה. אני משתמש בתיאור הזה כ’אד הוק’ – כפיקציה שעוזרת לנו להתקדם הלאה בטענה.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ו