נִסָּיוֹן / יואל טייב

רְצוֹנִי לוֹמָר

זֶהוּ זֶה. הַדָּבָר הַזֶּה

הַמִּדְבַּר הַזֶּה

הַמִּדְבַּר שֶׁל הַמִּדְבַּר הַזֶּה.

רְצוֹנִי לוֹמָר, שְׁתִיקָה,

שְׁרִיקַת רוּחַ אֱלֹהִים שֶׁמְּרַחֶפֶת,

עִתּוֹנֵי־אֶתְמוֹל מִתְעֹפְפִים בִּרְחוֹב הָעִיר

תֹּהוּ אוֹ בֹּהוּ

רְצוֹנִי לוֹמָר, אַף־עַל־פִּי־כֵן.

**

וגם כאן כתבתי על השירה במקום לכתוב אותה

אין ספק שהדיבור הפואטי הוא שונה מהדיבור הפרוזאי. כל שכן האקדמי או ההגותי. הפילוסופי. כלומר, אין ספק שהשוני הוא אינו רק סגנוני, אלא תוכני. המהות השירית מתחמקת מכל דיבור אחר, מכל שאלה שכלתנית. קונקרטית. השירה אינה אומרת דבר, היא שרה[1].

אך הפילוסופיה של השירה לא מעניינת אותי. היא חשובה כמו כל פילוסופיה, כלומר, איננה חשובה, או אולי, חשובה מאד. הפילוסופיה של השירה היא התוכן של המנסים לצמצם את שפתה של השירה למשהו אחר. למילים. השירה איננה מילים, דוקא מתוך שהיא רק מילים. יכולתה של השירה לומר כל כך הרבה טמון בריקנות המובנית שלה.

יש משהו מיסטי, או אולי נאמר, דתי, רליגיוזי – במשמעה האטימולוגי של המילה: חיל ורעדה – בשירה. בקריאה של השירה, האקט של קריאת השירה שהוא ריטואל כמו שהוא תיאטרון, שהוא נוטף טקסיות, נוטף הקשבה, קתרזיס. האם אנו יכולים באמת להשוות אותו עם הדקונסטרוקציה[2], עם היסוד המפרק, מטיל הספק, של הפילוסופיה?

כלומר, האם נידונו לאבד את קסמה של השירה מתוך אותה נאורות אנטי-דתית, אנטי-רליגיוזית? האם נידונו להביט באותו מבט מנתח, מטיל ספק, פטרוני, על השירה, מתוך אותו מקום שאנו קוראים לו פוסט-דתי? או אולי, כלומר לו יכולה היתה השירה להיות הפינה האחרונה של החסייה בכנף[3] הלא ידוע או המיסטי, להיות אקט של נתינת אמון, תפילה, כניעה, הקשבה, אקט של היות־בן?

לא, מתוך עולם של פילוסופיה תמיד זרים נהיה לעצמנו, תמיד נביט כמו היינו אב לכל האנושות. לא, לא, אנו צריכים ליפול אחורה אל תוך המקום הבטוח, הקסום, המפחיד, “נופל וגלוי עיניים[4]“, לראות, “להביט נכוחה בסחרחורות[5]“? אנו צריכים להיכנע למיסטיקה של השירה, או אולי, לשירה של המיסטי, אנו צריכים להאמין, להאמין, להאמין. ובעולם של השירה, הוא כותב משמע הכל קיים מאד מאד.
[1] עי’ בספרו של סארטר “מהי ספרות”

[2] אני מתכוון כאן למסורת הפילוסופית העתיקה של הטלת הספק

[3] השוה את דבריי, כלומר, מעניין לקרוא דרך העיניים האלה מחדש את שירו של ביאליק “לבדי”, את יחסו אל ההשכלה, אל השירה ואל האלוהות.

[4] במדבר כ”ד ט”ז

[5] « Je fixais des vertiges », Rimbaud, Une saison en enfer ;  עונה אחת בגיהנום, תרגום שלי.

חזרה אל: עלונטור גליון כ”ד