היום, על החוף, בהליכה מתונה / מדרום תל אביב אל צפונה / מימיני העיר בסאונה / משמאלי החול והים / מעלי ברק השמים / ומולי / שִׁפְעַת האדם / תיירת, זקן, צעיר וילד / טובעים כולם בים של אור / ועל פני כל התכלת
קילפתי את התיירת מצעיפה / הפרדתי תפוז מקליפה / נטלתי מן הזקן המדדה את מקלו / הורדתי מן הצעיר המזוקן את תרמילו / מן הילד את מעילו / הנחתי צעיף ומקל ותרמיל ומעיל בתוך הדלי / ערבבתי נמרצות עם חפצי שלי / ובעוד הוַלס השני של שוסטקוביץ’ רוקד לי באוזניים / כשהטרומבונים נכנסים / החזרתי הכל, מעשה ניסים / בלי להתבלבל / לילד מעילו / לצעיר תרמילו / לזקן את המקל / לתיירת צעיפה / לתפוזי-אדם את חומת הקליפה
כי מאז שביאליק תלה עלַי דלי / בְּיֵש לִי גָּן וּבְאֵר יֵשׁ לִי / אני בטירונות מתמשכת, מוצמד לדלי / אוסף קליפות / מתיר עטיפות / הולך בין הטיפות / מנסה לעמוד על טיב האתה / לבודד את הפרט בתוך הכִּתה / למצוא את בר הנפש בתוך מוץ הכיסוי / לחשוף את הפתיל הנסתר עליו בוערת הנשמה / את המה העמוק שבלב המהומה
אך לא תמיד זה מצליח לי / ולאורך ימים ושנים / פעמים רבות האנושות מכהה לי פנים / הופכת למבוי סתום / ואני בוהה בה, קהה ואטום / כאילו נותרתי בלי / כאילו שכחתי שיש לי דלי / לא מסוגל להניח בו קליפות / לא יכול לנַפּות / נפש מגוף / עפעוף מפרצוף / לוקה במאֵרת ההכללה / מבוסס ברפש ההנחות המוקדמות / מסרב להניח בתוך הדלי / את רודנות המוּסכמוֹת
אבל היום, על החוף, אני הלכתי וזה הלך / לא שפעת אדם, לא המון אלמוני / אלא היו כולם והייתי אני / הדלי התמלא והתרוקן / צעיף של תיירת, מקל של זקן / תרמיל של צעיר ומעיל של ילד / ועל פני כל התכלת
חזרה אל: עלונטור גיליון כ”ד