מות המחבר או אונס הגופה / שלו גולדברג

.

הביטוי “מות המחבר” הוא אחד הביטויים השחוקים ביותר במדרשה שלנו ובכלל בשיח הספרות והפילוסופיה כיום.  השימוש בו מאוד יעיל; הוא משמש כגרסה ה”אינטלקטואלית” יותר לאמירות דוגמת “אני יותר מתחבר ל..” או “זה מרגיש לי נכון”. חומת הברזל הפוסט מודרנית שיוצר השימוש במונח מונעת מכל ביקורת להישמע, ולכן גם מסרסת כל דיון פורה פוטנציאלי.

את המושג עצמו אינני מתיימר לבקר במאמר זה. המשתמשים בו הם העניין מבחינתי. לשימוש במתודה זו, שמתירה לקורא לחלץ מכל טקסט כל משמעות, נלוות השלכות רבות שאותן אנסה לחשוף על מנת למנוע את רידוד השיח סביב נושא זה על שימושיו הרבים.

כדי לעשות זאת, עלינו קודם כל להבין מה מבטא מושג זה ובאיזה קונטקסט הוא פועל. המונח נטבע בכותרת מאמרו של ההוגה הצרפתי רולאן בארת (1968). במאמרו הנ”ל, בארת מבצע מהלך רדיקלי ביותר באמצעות שימוש בטכניקות פילוסופיות פוסט-מודרניסטיות מבית מדרשו של דרידה, ו”חושף” לכאורה מבני כוח דכאנים בתוך מערכת היחסים בין הכותב, הטקסט והקורא. המחבר (Author, מילולית: בעל הסמכות), הוא במונחים מרקסיסטיים “בעל אמצעיי הייצור”- קרי, הטקסט. הקורא (במונחים מרקסיסטיים: “הפרולטריון”) אנוס להשתעבד למחבר בכך שמוטל עליו להבין, ללא כל יצירה עצמאית, את המשמעות האמיתית והאחרונה של טקסט זה.

בארת קורא למרד במבנה זה – מוות למחבר! המחבר (להלן יקרא הכותב) איננו עוד מייצר המשמעות. על פי בארת, תפקידו היחיד של הכותב הוא לרשום – פשוטו כמשמעו – את הטקסט, שכן “השפה        מכירה נושא ולא אישיות”. השפה, כמבנה המכונן את האדם ולא להיפך, אינה צריכה שום אדם קונקרטי בשביל להתקיים ולכן הכותב אינו אלא היד שאוספת “ציטוטים מכל חדריה של התרבות”. לטקסט כשלעצמו אין מסר אובייקטיבי; הכותב לעולם לא יוצר דבר חדש אלא רק מערבב ו”מסכסך” בין כתיבות שונות שנעשו לפניו.

הקורא הוא ה’מקום’ בו המשמעויות האינסופיות (או הלא קיימות) של הטקסט מתלכדות לכדי משהו מגובש אחד לכאורה, ולכן הקורא עובר לקדמת הבמה בתור מחולל המשמעות. עד כאן תקציר המאמר.

ניתן לראות אילו משמעויות מרחיקות לכת משתמעות מהמסקנה שלעיל:

א. כמאמר האמרה הקלישאתית לא פחות – “אין אמת אחת”: “מות המחבר” הוא רק עוד אחד מהביטויים של הפרויקט יוצא הדופן שנעשה ביובל האחרון לחשיפת הכוח הסמוי\הסתירה מאחורי כל מבנה בסיסי שטבוע אצלנו (ראו דרידה, פוקו, בארת ועוד). בנוסף, אצל הוגים אלו מבוטלת ההפרדה בין טקסט כתוב לבין כל מחווה, מלה מדוברת או כל סימן אחר. לכן, ראוי להפנים: מי שהורג את המחבר, שותף גם לרציחת האמת.

ב. “מות הסובייקט”: כמו שראינו, על פי בארת השפה היא שמכוננת את האדם ולא להיפך. הסובייקט האנושי אינו חופשי ומשוחרר לבחור, לחשוב או לפעול כאוות נפשו משום שהוא אינו אלא חומר גלם ביד השפה. השפה מעצבת אותו כרצונה בלי שיהיה לו לאדם פתח מילוט מפניה. לכן, גם את זה ראוי לדעת: מי שהורג את המחבר, הורג גם את הסובייקט עצמו.

ג. עניין שלישי שבא מכיוון שונה, ולו יש מימד פרקטי הרבה יותר: מי שמקבל את רעיון מות המחבר, לא יכול ללמוד מחבּרים. הם מתו, על כן הוא יכול ללמוד רק טקסטים. עניין זה נראה לכאורה פעוט ואף “סמנטי” אך הוא בעל ערך רב.

כולנו נכחנו בחיינו בשיעור בו מנתחים טקסט כלשהו בנסיון להוציא ממנו איזשהו מסר חבוי (לדוג’: קפקא, עגנון או גמרא). שיעור קלאסי מסוג זה מתחיל באקספוזיציה שכוללת רקע על הסופר, הישגיו המרשימים, התפיסה שלו וכד’. לאחריה מוצג גם קונטקסט ספרותי\ביוגרפי\הגותי לטקסט עצמו . עם זאת, לאחר זמן קצר יגיד המורה שהוא רוצה להציע “קריאה משלו” לטקסט זה. כבר עמדנו על כך שכל ערעור על קריאה זו (לעתים קרובות, ערעור שיגיע מכותב הטקסט עצמו), ייענה באמירה היעילה המדוברת – “מות המחבר”, או לעתים בוורסיה שכזו: “מרגע שהטקסט יצא לעולם הוא כבר שלנו ולא של הכותב”. הפרדוקס כאן נראה לי ברור לכל אך אנסה להבהיר אותו טוב יותר.

מצד אחד, טוען המורה שהטקסט הוא עצמאי בעולם ונטול קונטקסט מחוץ לשפה המבוטאת בו. מצד שני, המורה אינו מוותר על השמות שעומדים מאחורי הטקסטים כאשר הוא מזכיר בתחילת השיעור את הכותבים. יש להדגיש שהוא לא מציין את שמותם כעובדות יבשות, אלא, כמו שאמרנו, מפרגן להם ומשבח אותם (כהוגים בעלי כוונה משל עצמם!). אם ננסח במילים אחרות את מהלכו של המורה, הוא מפקיע מהכותב את הטקסט ונותן לו אותו חזרה במקביל.

דבר זה לא קורה סתם: המרצה מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. הוא מנסה להעביר מסר מקורי משלו, אך בד בבד הוא תולה מסר זה באילנות גבוהים (בכותב הטקסט). מצד אחד המסר המועבר מתקבל ביתר אהדה ואמון מכיוון שהטקסט המבוטא הוא של (מילה המבטאת בעלות) סופר חשוב כלשהו. מצד שני, המסר מיוחס למרצה שהביא “קריאה משלו” לטקסט שהוא, כזכור, חסר משמעות לפני קריאתו, שהרי הקורא מחבר את הטקסט שאינו בבעלות של איש.

לסיכום, ההשלכה השלישית היא: מי שהורג את המחבר, אל לו להזכיר את שמו באיזשהו שלב בלימוד, שכן אין בזה דבר מלבד הפעלת כוח סמוי על השומע.

 כאמור, אונס הגופה.

חזרה אל: עלונטור – גיליון כ”ג

תגובה אחת
  1. מיכל גולדברג הגב

    יחי המחבר של מאמר זה.
    בזכות הטקסט המבריק הזה,
    למדתי להכיר קצת יותר את המחבר שלו.
    מעניין אותי מי המרצה שאתה מדמיין בראש ש’אוחז בחבל בשני קצותיו’?
    אני די בשוק מהמאמר שלך, שלו. הוא מרתק

השארת תגובה