מה שלא ידעתם עליי,
זה שיש לי ילד מחמד.
הוא קטן כל כך שעיניו צלחות לנוכח פרצופו.
שערו בהיר כחיטה, עיניו בהירות כשמיים וחיוכו מהפנט.
אני שומרת אותו בקופסא יפה,
שקופה כדי שאוכל לראות את העיניים.
אני מוציאה אותו והוא מתיישב לי על הברך.
אני צוחקת.
הוא צוחק.
כיף לנו ביחד, אני והילד שלי.
הוא בוכה.
אני לא אוהבת כשהוא בוכה.
לחץ הדם עולה.
אני מחזירה אותו לקופסא.
איזו קופסא יפה.
היא מקושטת בסרט אדום, מנצנץ.
אני רק תוהה אם אולי זה לא כדאי שהיא שקופה.
אני רואה לו את העיניים.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב