והמתים מונחים לפנינו. הנה הם, אין לאן לברוח. גם אם נעצום עיניים קול דמיהם זועקים מן האדמה.
קם לו בן דם בבוקר ומחליט שהוא עם. אין איש יודע מה הוא עם, אין עם יודע מה הוא איש ומה אישה. בני הדם מתהלכים בינינו, ולפתע זה נופל עליי כמו אאוריקה. בני הדם הם בני העם, אז לא חפץ אני בעם. אני אזרח של העולם, ומעכשיו כלהד”ם, מהיום אני מושלם, בסך הכל רק בן אדם. בן אדם? בן דם?
בני דם כולנו? בני מוות, ביום מן הימים. סנהדרין קטלנית רוצחת אחת לשבעים שנה. ואנחנו? עכשיו, והנה שוב, ושוב, ושוב. ופה מתן בסתר ושם כדור בראש.
זעקת אם על ילדה הקטן מקרישה את הדם והוא נערם. שכבות שכבות. חמרים חמרים.
ואנחנו מתחילים להרגיש אותו מטפס על צווארנו, ותכף אנו כבר מרגישים ושותים ונושמים אותו. והוא כבר חלק מאיתנו, והמתים מונחים בתוכנו.
חזרה אל: עלונטור, גילין כ”א