שלום, ליאל בן דוד מדווח. כפי שאתם ככל הנראה זוכרים, בשבוע האחרון התחלתי לקחת חלק בפעילות העוינת בראש ההר המקולל. הגעתי ביום שני ולאחר שכבשתי לי חלקת שינה הלכתי למבנה המרכזי בו מתרחשת עיקר הפעילות. הרעש שם מהמם בעצמתו וגורם לכל המיית בית מדרש ששמעתי לפני כן להישמע כזמזום נעים ובלתי מזיק. כאן לראשונה נחשפתי לצעקות תוך כדי לימוד (או שמא אומר לימוד תוך כדי צרחות?) שהיו מזעזעות את כתלי בית מדרשנו שאינם עשויים מאבן. הרעש הרב מונע ממני לבצע את תפקידי בבית המדרש עצמו ולכן עיקר פעילותי מתבצע בספריה הדי – גדולה שיש שם. לצערי כל השבוע הייתי שרוי בהלם קרב אז עיקר פעילותי היתה שינה.
במסגרת שליחותי הצטרפתי למחזור היחסית חדש. ביום הראשון לשהותי היה כינוס מיוחד של המחזור ומה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שחלקו הראשון של הכינוס מוקדש לשיחה נוקבת וחשובה בנושא- ”למה לא קמים בבוקר?” השיחה הייתה מוכרת לי משהו: הכרתי את כל העמדות והנימוקים שעלו וידעתי שכל החלטה מעשית ככל הנראה תכשל, לכן יצאתי משם.
עקב מחסור במקומות ישיבה בעת הגעתי, מוקמתי בחלק של בית המדרש שנקרא ”עזרת נשים“. במהלך שהותי לא ראיתי שם נשים (אבל כן קיבלתי קצת עזרה). אחד החסרונות הכי בולטים בבילוי זמן רב במקום קרוב למקום מגורי הוא שאני פוגש יותר מדי אנשים שמכירים אותי או שאני מכיר והם לא זוכרים (עוד לא החלטתי מה יותר מביך). זכיתי לפגוש את המחנך שלי מכיתה ה‘ שכל קשר בין ליאל שלמד בכיתה הזאת לבין ליאל שכותב את השורות האלה הוא מקרי בהחלט. במהלך שהותי כבר עברתי מקום לאזור מאוד מרכזי וסוער בלב בית המדרש. נכון לזמן כתיבת שורות אלה עוד לא הספקתי להתרשם כראוי ממקומי החדש אז לא אוכל לדווח דיווח מספק בנושא.
באחד הימים, בעודי מתנהל בדרך המובילה לספרייה, קלטו אוזניי צלילים הרמוניים שככל הנראה לא התחברו זה לזה במקרה. הצלילים בקעו מחדר בקומה שמתחתיי. כשנכנסתי לחדר נתקלתי בשלושה ביני”שים מנגנים. הם הזמינו אותי להצטרף ושאלתי מה מנגנים. הם ענו שמנגנים שיר בשם ”שגר פגר“ ושאלו אותי אם אני מכיר את השיר. עניתי כי שמעתי את השיר בעבר.
הנוף באזור מטורף אך עבורי הוא די מוכר. ביום שלישי יצאתי לסיור רגלי באזור והגעתי לתצפית ממנה אפשר לראות נוף עוד יותר מטורף.
הואיל וזאת רק ההתחלה, לא התפלאתי שהימים הראשונים היו לי קשים למדי. מכיוון שבכל זאת לא תמיד נעים כשקשה, ביום חמישי יצאתי מוקדם לנשום קצת בבית. לאחר מכן נסעתי הנה לנטור להשתתף במשמר ושמחתי להיתקל בנוכחות מכובדת יחסית ליום חמישי שיש אחריו שבת חופשית. חברתי ללימוד מעמיק למדי – לא חוויתי באופן אישי – ונהניתי מאוד לפגוש רבים מחברי מחזור ד’, שארית פליטה ממחזור ג’ ואפילו נציגות של מחזור ב’. רוב חבריי למחזור כבר התגייסו. בדמיוני הפרוע כעת מנסים להוציא מהם כל שמץ של שמחה. בכל זאת אני מעריך שזה לא כך לגמרי.
עכשיו מוצאי שבת ומחר אני חוזר לשטח האויב. אני יודע שלא יהיה קל אבל אני מקווה למצוא את מקומי שם, יהיה אשר יהיה. מפני שזה סיפור אמתי, אין לו פואנטה אז אסיים כאן. רות, סוף.
חזרה אל: עלונטור, גילין כ”א
הכותב האהוב עליי
מקסים!
כיף גדול לקרוא את מה שאתה כותב. אל תשכח שכמו בחנוכה בסוף האור מנצח, תראה להם מה זה שילוב…סתם, בהצלחה!