נקיונות לפסח / תם גיאת

“טוב נו, נמצא את זה כבר בפסח”

המשפט הזה חוזר לעיתים לא רחוקות בכלל בבית שלנו, שבו תופעת הדברים שהולכים לאיבוד חוזרת לעיתים עוד יותר לא רחוקות בכלל.

כמה נוח להשאיר משימות לתם מהעתיד.

אבל הנה, שוב, התקופה הזו בשנה הגיעה, אין לנו ברירה אלא להפוך את כל הבית על בוריו, לטאטא, לקפל, לשטוף, לגרוף, להוציא החוצה ולתת קצת תשומת לב לספרים המאובקים על המדף, למיין ולסדר מחדש את המגירה עם כל הדברים האלה שאין לנו לב לזרוק ולעולם כנראה לא נשתמש בהם. צריך להוציא הכל, לבחון חפץ חפץ, לזרוק לפח בייסורי מצפון או לבחור מחדש ולהכניס למגירה, למרות שזה אולי ישאר שם עד לפסח הבא. הכל חייב להתנער, להתנקות מאבק, להישקל מחדש.

ואולי לבער את החמץ מקרבינו אומר הרבה הרבה יותר. אולי זו באמת ההזדמנות לנבור בנבכי נשמתינו שלנו, להציף, להתמודד. או במילים אחרות, להתנקות, להיגאל. לא סתם אביב הגיע פסח בא. באביב יש פריחה, צמיחה, התחדשות. וגם לא סתם זה יוצא אחרי זמן חורף, בבין הזמנים, בדיוק לקראת זמן קיץ הקרב ובא.

בוב מארלי מדבר באחד השירים המוכרים שלו, Redemption song (שיר הגאולה), על העניין הזה של גאולה עצמית. אמנם הוא מדבר בשיר על מאבק השחורים באפריקה לגאולה, מעבדות לחירות, אך המשפט המנחה שלו בשיר שגם תפס אותי במיוחד, שלקוח מנאום של מרקוס גארבי, גם הוא מהאנשים שהקדישו חייהם למאבק השחור הלאומי, מורה להתחיל דווקא מהחירות המנטאלית, כי רק אז באמת נוכל להיגאל גם פיזית ממש:

Emancipate yourself from mental slavery, none but ourselves can free our minds.”

וזה לא רק הנקיונות לחג, כל הפסח קורא לנו להיגאל: לצאת ממצריים ולאפשר תנועה, להפוך לעם ולגבש את עצמינו מחדש. לצאת מעבדות לחירות וכבר לא להיות עבדים של הגדרה עצמית משומשת. לצאת לחופשי מנטאלית, למרוד בקיבעון!

יש שני קטעים, של רבי נחמן ושל הרב קוק, שהתעסקתי בהם הרבה לאחרונה והרגשתי שהם ממש מבטאים את התהליך שאני עובר ואת אחת מתפיסות העולם המרכזיות שלי. ואז, אחרי פורים, החג שבו אפשר להיות הכי לא עצמך אבל גם הכי עצמך (ואולי קצת בגלל שאתה לא), פתאום התקופה התקשרה לי בדיוק לזה. כי מיד אחרי פורים, שבו ההגדרה העצמית מתרוממת פתאום משגרת החיים ומקבלת תשומת לב, באים הנקיונות לפסח, ואנחנו יכולים לעשות את התהליך שאדם צריך תמיד, בכל יום ויום, לעשות בעצמו, עליו מדברים הרב קוק ורבי נחמן בהקשר הזה של תשובה: תהליך של תנועה, של כפירה בהגדרות ובקיבעון שכובלים אותנו ומונעים מאיתנו לזוז, להתקדם ולהיגאל. הם קוראים לנו לבחון מחדש איך אנחנו מגדירים את עצמינו.

“כל זמן שהאדם קובע לו בתכסיס חייו על פי מידה קבועה, לא יוכל לצאת מידי החסרונות שבשכל, במידות ובמעשה, ואיכה זה ישתלם אפיו? לכן חלילה לההרגל להיות הכוח העיקרי בהנהגת החיים, הכלליים והפרטיים, ולעולם צריך האדם היחיד, וכן החברה כולה, להיות מתקן את עצמו ומרפא את שבריו הרוחניים והמעשיים[1]

הנקיונות לפסח מכריחים אותנו לצאת משימוש בהרגל ככוח העיקרי בהנהגת החיים. הם מכריחים אותנו להפסיק עם ה”מחר דיאטה”. לתקן ולרפא את שברינו הרוחניים והמעשיים. יש חמץ שצריך לבער מקרבינו! על פי ההלכה במשנה במסכת פסחים, צריך בסוף הנקיונות לבדוק את החמץ לאור הנר בכל מקום שבו עלול היה להיכנס חמץ. וזה עוד אחרי שנהפוך כל מדף ספרים מאובק, כל מגירת סכו”ם מבולגנת וכל מגירה מלאה בשטויות.

“…כמו כן יש אצל האדם התעוררות מנה ובה, שמתעורר מתוך דברי עצמו, דהינו שאומר בקשות ותחינות בהתעוררות וצועק וי לי, ובתוך כך נתעורר מזה ומתחיל להסתכל על עצמו היכן אני, ומי צועק כך, הלא וי לי, לי ממש. ומתחיל שנית לצעוק וי לי, לי דיקא. ואף שבתחילה נדמה לו כאילו גם כן אומר באמת כראוי, עם כל זה אחר כך רואין ההפרש בין קודם לאחר כן והבן.[2]

רבי נחמן מדבר על אדם שכלוא בהגדרה הזו, כלוא בפקעת של דימויים, בין אם דימויים שהוא יצר על עצמו, בין אם דימויים שאחרים יצרו לו. ואז הוא מסתכל על עצמו, מבין את זה ומתעורר לתשובה, כופר בהגדרה המקובעת שלו ופשוט נע החוצה, פורץ את פקעת הדימויים! ואז הוא אמנם השתחרר, אך עדיין כבול בפקעת, יותר מזוככת. מסתבר שפקעות דימויים הן לא דבר שהולך בקלות. אז הוא שוב יזוז, שוב יפרוץ, שוב יזדכך, ויתנקה. וייגאל.

רבי נחמן והרב קוק נותנים לנו את הכלים להגיע לחירות המנטאלית שעליה בוב מארלי מדבר. להשתחרר לחירות מהעבדות המנטאלית, מההגדרה המקובעת, ולאפשר תנועה. קודם כל להתבונן בעצמי, ולהיות מודע להגדרה. להאיר עליה עם הנר ולחפש בה את החמץ. ואז, לבער אותו, מקרבינו ומנפשנו, ולהיות בני חורין אמיתיים.

[1] אורות, זרעונים, ייסורים ממרקים/ הרא”יה קוק

[2] ליקוטי מוהר”ן תורה ער

השארת תגובה