השורש פק”ח הוא שורש עברי מקורי שמופיע כבר בתנ”ך במקורות רבים. בדרך כלל מציין ראייה, ובמקרה יחיד אף שמיעה. שם העצם אף מופיע בשמם של שניים ממלכי ישראל – פקחיה בן מנחם ופקח בן רמליהו, שלישו של פקחיה שמרד בו. להלן כמה מאזכורי השורש בתנך:
“כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע”
“וַיֹּאמֶר יְקוָק אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְקוָק” (אבן עזרא מפרש על פי ישעיה מ”ב כ’ שהתואר “פיקח” בפסוק זה נסוב כנגד העיוור וגם כנגד החרש)
“וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים”
“וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר יְקוָק פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח יְקוָק אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע”
“ראית (קרי – רָאוֹת) רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע” (זהו המקרה היחיד בו באופן מפורש השורש פק”ח משמש לתיאור שמיעה)
ניתן לראות מהתנ”ך שהמשמעות העיקרית של השורש פק”ח היא ראייה, שאינה בהכרח פיזית, אלא ראייה שכלית והבנה עמוקה של המציאות. הרי אדם וחווה לא היו עיוורים לפני שטעמו מעץ הדעת, השוחד לא מעוור פשוטו כמשמעו את הפקחים, ואני מנחש שהנער של אלישע הנביא לא היה עיוור לפני שה’ פקח את עיניו.
השורש פכ”ח, לעומת קרובו פק”ח, אינו שורש עברי מקורי אלא ארמי, והוא מופיע בתלמוד הבבלי רק שש פעמים, בדרך כלל לא במשמעות אליה אנחנו רגילים, לפיה פיכח הוא אדם שאינו תחת השפעת יין.
במסכת ברכות מסופר על אביי ורבא שהלכו לפותר חלומות שהיה מפרש חלום לטובה אם קיבל שכר ולרעה אם לא קיבל שכר (שיטה מדעית מוכחת!). רבא לא שילם לפותר החלומות, והפירוש שקיבל על החלום שלו, בו נאמר לו “אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך” היה כך: “פסיד עסקך טבחת ולא אכלת ושתית וקרית לפכוחי פחדך” (ובתרגום חופשי – תבשל ולא תאכל, ותקרא ותשתה יין כדי להפיג [=לפכוחי] פחדך).
שימו לב לכך שהשורש פכ”ח בא אמנם במשמעות של להפיג, אבל בניגוד למשמעות אליה אנו רגילים, ההתפכחות היא הפגת הפחד על ידי שתיית יין ולא הפגת השפעת האלכוהול.
במסכת תענית בדיון על דיני אבלים, רבא אוסר על האבלים לרחוץ במים צוננים. על כך שואלים מדוע אסורה הרחצה במים צוננים כאשר אכילת בשר ושתיית יין מותרים לאבל, לכאורה אין ההבדל בין הדברים!
על כך עונה רבא “התם לפכוחי פחדיה הוא דעביד”. האבל אוכל בשר ושותה יין כדי להעביר את הפחד שלו ממיתת קרוביו, בניגוד לרחצה במים צוננים שאינה מסיחה את דעתו מהפחד (כולנו יודעים שהזמן הכי טוב להגות בו הוא זמן המקלחת).
גם כאן, כמו במסכת ברכות, הפיכחות מושגת באמצעות היין ולא בהתרחקות ממנו.
ההופעה הכי בולטת של השורש פכ”ח, במשמעותו המוכרת לנו כיום נמצאת במסכת בבא בתרא במאמר של רבי יהודה על עשרה דברים קשים שנבראו בעולם:
“…פחד קשה – יין מפיגו, יין קשה – שינה מפכחתו…”
במאמר של רבי יהודה ניתן לראות בפעם היחידה בש”ס שהשורש פכ”ח מובא במשמעות של התפוגגות השפעת היין על הגוף, ומכאן יש לנו התואר “פיכח” לאדם שאינו שתוי.
לסיכום אביא את ההגדרות המילוניות של אבן שושן לשני התארים פיקח ופיכח:
פִּקֵּחַ:
- רואה בעיניו, שאינו עיוור, ” הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים”.
- שומע באזניו, שאינו חרש, “חרש שנשא פיקחת ופיקח שנשא חרשת”
- שלם בחושיו ובשכלו, להבדיל מחרש שוטה או קטן.
- חכם ונבון, בעל שכל רב, ערום, “לא פיקח אתה אלא טיפש אתה”
פִּכֵּחַ: 1. שאינו שיכור או שכבר פג יינו מעליו.
2. שדעתו צלולה עליו, הרואה דברים כמות שהם, שאינו ניתן להשפעה המסנוורת את העיניים.
אסיים באמרה ששמעתי פעם מפי אבי קושניר בסדרה “החיים זה לא הכל”:
החכם לא נכנס למצבים שמהם הפיקח מסוגל להיחלץ”
פורים שמח, פכחו את דאגותיכם ביין, אבל בפיקחות, שלא תשתו יותר מדי, שתשארו קצת פיכחים.