רק שתדעו, שכשנוטלים ידיים, יש עניין הלכתי לנגב בין האצבעות.
העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים (אמנם באינספור וריאציות שונות, אבל בכל זאת): מי שהמשפט למעלה יטריד אותו מעתה והלאה מול מי שהמשפט הזה יצחיק או אפילו יעצבן אותו.
הסוג השני, אלו שמתעצבנים או צוחקים הם קצת פחות מוגדרים. אבל הסוג הראשון מוגדר בהחלט – חרדים. על התגובה למשפט הזה נחלק העולם היהודי היום, ולפי התגובות הללו אפשר לסווג את היחס למסורת ישראל.
הפרעה טורדנית-כפייתית, בלעז OCD, היא תופעה נפשית אצל אדם שצריך לבצע פעולה מסוימת מבלי הסבר ברור. אדם שקיימת אצלו התופעה הנפשית הזו, מקיים באופן כפייתי את הפעולות ואם הוא נמנע מהן תתפתח אצלו חרדה, תחושה בלתי מוסברת שמשהו נורא עלול לקרות. מדובר בהפרעה נפשית רצינית.
היא יכולה לבוא לידי ביטוי גם בהליכה בין קווי משבצות בלבד, צורך עז לאזן כל תחושה בצד אחד של הגוף גם בצידו השני או בכתיבת הגיגים לעלונטור בפסקאות שהשורות בהן מתרבות באופן הדרגתי. גם אם זה לא מסתדר מבחינת התוכן, כי אין מה לכתוב בפסקה כלשהי אבל הכותב סובל באופן כזה או אחר מההפרעה הזו או לחלופין רוצה להמחיש נקודה מסוימת, גם אם זה יעלה לו בויכוחים טרחניים עם צוות העורכים של העלון.
אבל במובן מסוים, הקהילה החרדית כולה לוקה בהפרעה הנפשית הזו. אני כמובן לא מדבר דווקא על לובשי שחור שנמנעים מגיוס לצה”ל, אלא על קהילה רחבה הרבה יותר, ואין חפיפה בין קהילת בני ברק לבין החרדים עליהם אני מדבר כאן. מי שחונך או אימץ על עצמו את ההפרעה הנפשית הזו, הצטרף למסורת יהודית ארוכת שנים שמבקשת להעצים את החרדה. כבר הנביא ישעיהו ניסה לפנות באופן ממוקד לקהילה הזו: “שמעו דבר ה’, החרדים אל דברו” (ישעיה, סו).
בפנינו האפשרות להגדיר את הקהילה הזו כבעלת הפרעה נפשית, ואפילו מי שנמצא בקהילה זו יכול להגדיר את עצמו כך.
אבל כבר הגדיל לספר לנו ר’ נחמן שמחלת נפש היא דבר יחסי; כאשר המלך ואוהבו הבינו שהתבואה שגדלה בשדות הולכת להפוך את כולם למשוגעים הם חששו שאם ימנעו מהאכילה של התבואה יוגדרו הם בעצמם המשוגעים וכל השאר יהיו המיינסטרים השפוי שיגדיר נורמליות מהי. גם אצל הגויים הבינו את התובנה הזו באיזשהו שלב כשמישל פוקו כתב על “תולדות השיגעון בעידן התבונה”. שם כתב כי אחת הדרכים של התבונה להגדיר את עצמה היא לנדות את המשוגע. ואם הסימון של מחלת נפש הוא יחסי אז צריך לשאול – האם יש לנו עניין להגדיר את קהל החרדים כחולים?
אז נחזור שוב לנימה האחראית – יש מי שהחרדתיות היא באמת הפרעה נפשית שצריך להתמודד איתה במלוא הרצינות. אבל בנוגע לשאר חברי הקהילה, החרדתיים במידה, אלו בוחרים בחירה מלאת השראה בעיניי.
הם בוחרים למלא את הפעילות היומיומית שלהם במשקל כבד. והמשקל הזה עצמו הוא עיקר העניין. הם יכולים לחשוש שאם לא יברכו על ברק הוא יפגע בהם, או שבמידה ולא הקפידו על כשרות במטבח הציבורי בו הם אוכלים הם יפגעו בחיה טמאה בדרך. אבל זוהי רק הרחבה של העניין עצמו. דמיון שמסייע ביצירת המשקל המונח על היומיום.
הסופר הצ’כי מילן קונדרה כתב על הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. הוא הציע שניטשה ב”מדע העליז” מבקש מאיתנו לדמיין שכל רגע ורגע בחיים יחזור על עצמו עד אינסוף כדי להימלט מהקלות הבלתי נסבלת אל הכובד מעורר האימה. אולי זו הדרך האינדיבידואלית של ניטשה לכובד זה, אבל הקהילה היהודית-חרדית הסדירה את הרעיון הזה באופן חברתי מבלי כל צורך לקרוא ספרי פילוסופים קיומיים.
החרדה הזו מכבידה על הקיום, ובמובן זה מעבה את חוויית החיים. מאפשרת לחי החרד לאחוז בחיים ולא להימלט מהם. כמובן שיותר מדי מהחרדיות הזו מעבה את הקיום עד לכדי בלתי נסבלות גדולה הרבה יותר מהקלות שלו. ולכן לא בטוח שכדאי להיות חרד במלוא מובן המילה.
אבל חרדון?