על תחפושות, קליפות וקלישאות / מאיר פרידמן

קלישאות

בראשית ימיו של האינטרנט סוציולוגים הגדירו אותו כ”נשף מסיכות”, והתפעלו בעיקר מהאנונימיות שהוא מאפשר. נשף זה מזמין את האדם לחציית גבולות שלא היה חוצה תחת זהותו האמיתית; יצירת קשרים בין-אישיים בלתי שגרתיים, הפצת טוקבקים משולחי רסן ועוד. האפשרות לעטות זהויות שונות ומשתנות היתה חדשה אמנם, אך החוקרים ראו בכך ביטוי לצורך שקיים מאז ומתמיד אצל בני האדם – הצורך להתחפש.

אולם עד מהרה התמונה השתנתה – הרשתות החבריות טשטשו אותה. כיום כולם מחזיקים בפרופיל גלוי ותמונתו בצידו, ומשתמשים בו אפילו לצורך הטוקבקים הנועזים ביותר. על “נשף המסכות” האנונימי כבר אין עוד טעם לדבר. כישלון תפיסת האינטרנט הזו של הסוציולוגים מבטא יותר מתפיסה מחקרית שכשלה  – הוא מבטא הלך חשיבה שלם שקרס. מדובר במחשבה שבני האדם מחזיקים מלכתחילה בזהות עצמית-פנימית אחת ברורה. הרשתות החברתיות חשפו את העובדה שאנחנו דווקא עובדים קשה כדי לייצר את הדימוי העצמי שלנו. זו איננה זהות אותנטית – אלא תדמית שתהיה תקפה בעיני הסובבים ובעיני עצמי.

הרשתות החברתיות, כמובן, רק מייצגות תהליך שמתרחש יום-יום גם בעולם הלא-וירטואלי. כל בגד שאנחנו עוטים על עצמנו, כל אקט התנהגותי, כל דיבור, יוצרים את הדימוי שלנו. יותר מכך, בעקבות אינפלציית הדימויים שאנחנו חיים בה נוצרה סיטואציה בה הדימוי הוא קליפה עבה במיוחד. העולם המערבי ב-2016, משתמש בכל כך הרבה דימויים עד שכמעט לא נשארה לנו פיסת חיים שלא הפכה כבר לקלישאה. אם נזעק, נבכה, נאהב, נשמח -עולם הקולנוע הפך כבר הכל לדימויים, ובכל כבר השתמש עולם הפרסום כדי למכור. כל מחווה שנבחר נשחקה כבר ועוצבה כקלישאה, ובשונה מדימוי עצמי תמים, עם קלישאה יותר קשה להזדהות.

 

קליפות

צָרִיך לִזָּהֵר שֶׁלּא לְדַבֵּר יוֹתֵר מִדַּי… כִּי עַל יְדֵי רִבּוּי הָאוֹר, שֶׁלּא הָיוּ הַכֵּלִים יְכוֹלִים לִסְבּל רִבּוּי הָאוֹר נִשְׁתַּבְּרוּ, וּמִשְּׁבִירַת הַכֵּלִים הָיָה הִתְהַוּוּת הַקְּלִיפּוֹת. כֵּן אִם אֶחָד מַרְבֶּה לְדַבֵּר מִזֶּה גּוֹרֵם הִתְהַוּוּת הַקְּלִיפּוֹת כִּי הוּא בְּחִינַת רִבּוּי הָאוֹר שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיוּ שְׁבִירַת הַכֵּלִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה הִתְהַוּוּת הַקְּלִיפּוֹת1.

לפי ר’ נחמן, הדיבור לא חייב לייצר קליפות. הוא עשוי לייצר אותן. לכן מזהיר ר’ נחמן שלא להרבות בדיבור. המתכון לדיבור שלא ייצר קליפות הוא לא להרבות אור ביחס לכלים. כלומר, לדבר באופן כזה המאפשר לדיבור להישאר דיבור מאיר, דיבור שיש בו תוכן, שעניינו בהארה. הדיבור שמעבר לזה הוא כבר קליפה. הוא חוסם את ההארה כלפי חוץ וכלפי פנים. ייתכן שהקליפה הזו היא לא אחרת מאשר הדימוי הקלישאתי. דיבור שיוצר קליפות הוא דיבור שמטרתו איננה לבטא ולהאיר אלא לייצב את הדימוי השחוק, להתבצר מאחורי הקליפות. (כדאי אולי להעיר כאן, שגם דיבור שכל תכליתו הוא לייצר דימוי אנטי-קלישאתי, גם הוא כבר קלישאה).

הלך הרוח המאפיין את עולם הרשתות החברתיות בא לידי ביטוי בדבריו של פרדריק ג’יימסון המתאר את התהליך של החברה הפוסטמודרנית כ”החלפת העומק במעטפת”2. אין זהות עמוקה ואותנטית, מה שנשאר זה עטיפות, קליפות, קלישאות. גם ר’ נחמן אינו מניח שלכל אדם יש זהות אותנטית ברורה. בליקוטי מוהר”ן קפח ובמקומות נוספים מתייחס ר’ נחמן לעצמיות כאל אבידה. אך בשונה מג’יימסון, ר’ נחמן, מאמין ביכולתו של אדם לחיות מעומקי נשמתו. הסובייקט לא התחלף במעטפת – הוא מתקיים בנבירה הסיזיפית במעטפות אלה3.

 

תחפושות

“חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע” היינו בלי דעת והכרה רק מהבינה שבלב ידע… וזה המנהג שמחלפין בגדיהם בפורים מורה שאף בלי הכרה על הלבוש… יהיה ניכר נפש הישראלי”4.

בעל “מי השילוח”, האדמו”ר מאיז’ביצא, מתייחס לתחפושות בפורים כ”נשף מסכות”, אך בניגוד לנשף האינטרנטי בראשיתו, מטרתו איננה להתנסות בדימויים חדשים אלא להביע סלידה מהם. פורים הוא החגיגה של האדם כמי שמתקיים מעבר לכל דימוי. החלפת הדימויים והקלישאות ומעבר מקליפה אחת לאחרת מטרתן לזעוק שקיים רובד עמוק למטה. לצערנו, אין היום תחפושת שמייצגת את הפנימיות, ולכן כל שנשאר לנו לעשות הוא להחליף תחפושות5.

“מי השילוח” מודע לבעיה שהקלישאות מייצרות, שהרי הן מקשות לגלות את העצמיות. כמו ר’ נחמן, גם הוא איננו מתייאש ממימד העומק. אך ר’ נחמן מציע הדרכות המאפשרות להתעלם מעט מהדימויים ולגעת בעומקים, כאשר “מי השילוח” מביט לדימויים בעיניים ומציג את ההתחפשות של פורים כמאיסה בדימויים באשר הם6.

ולסיום, הערה לחיילים:

יש מי שמתייחס למדים כבגדי מלכות ויש מי שמתייחס אליהם כבגדי אסיר.  כך או כך, המדים לא אמורים לשקף את הפנימיות. המדים לא זהים למי שאני, לכן אם אני רואה בהם בגדי מלכות זהו כבוד גדול, ואם אלו בגדי אסיר יש בכך ניכור. אך אולי הצעתו של מי השילוח להסתכל על הִתחפשוּת כאקט שחוגג את השניות בין הפנים לבין החוץ עשויה להתאים גם ללבישת מדים. לבישת המדים מייצרת זרות ביני לבין הבגד (ושוב, זו עשויה להיות זרות הנובעת מכבוד למדים או מתסכול כלפיהם). לאור דבריו של מי השילוח זרות זו עצמה מאפשרת לממדי העומק להתקיים ללא יומרה להיות מיוצגים כלפי חוץ.

[1] ליקוטי מוהר”ן, ס”ד

[2] ג’יימסון, פוסטמודרניזם עמ’ 28-29.

[3] ראו ליקוטי מוהר”ן ע”ר

[4] מי השילוח, חלק ראשון, עמ’ רנח

[5] ראו מי השילוח, חלק שני, עמ’ קצו-קצז

[6] ר’ נחמן, אגב, לא מזלזל בדימויים כמו “מי השילוח”. ראו “מעשה מטענדא ורענדא” בתוך כוכבי אור, עמ’ קצח

חזרה אל: עלונטור – גליון מיוחד לשבת זכור

השארת תגובה