אין ספק כי ימים טרופים פוקדים את המדינה בחודשים האחרונים. מקרים של ירי אל עבר רכבים חולפים או של מחבלים ומחבלות רצחניים המתנפלים על חיילים ואזרחים על מנת להרוג הפכו למרבה הצער למקרים שכיחים במחזותינו. היישוב היהודי בחברון סופג בגל הטרור הזה, כמו גם בקודמים, נתח ניכר מהפיגועים. באופן יומיומי כמעט נדקרים ברחובות חברון חיילים ואזרחים.
בתור לוחם נזדמן לי להגיע ולתגבר בחברון בשיא תקופת הפיגועים. החוויה של השירות בחברון, שארכה מעט יותר משבועיים, הותירה בי רושם עמוק והעלתה בי שאלות נוקבות וקשות. בתור יהודי דתי לא יכולתי להישאר אדיש לעובדה שאני וחברי לצוות מגיעים לשמור בחברון, העיר של קברי אבותיי. יישוב יהודי עתיק מאוד התקיים בה כמעט ברציפות מאז ימי התנ”ך ועד לפרעות תרפ”ט. הדמיון בין סגנון הבניה של מערת המכפלה לשרידי הכותל המערבי הגבירו בי מאוד את תחושת החיבור אל העיר שבתור ילד זכיתי לבקר בה רק פעם אחת. כמו מקומות רבים בארץ העיר הייתה יכולה להיות מקום ‘מושלם’ אילולא הנסיבות והתנאים שמאפיינים אותה. את היישוב היהודי הקטן בחברון, המונה כשמונים משפחות, מקיפה עיר פלסטינית עצומה ועוינת. המערה הקדושה כל כך ליהודים קדושה גם למוסלמים ומשמשת עבורם כמסגד. אין צורך להתחיל ולמנות את ההיסטוריה המדממת כל כך של המקום הזה.
דם יהודי אינו הפקר
מספר פיגועים אירעו בחברון מאז הגעתי אליה. באחד מאותם פיגועים נדקר גבר יהודי כבן ארבעים בידי מחבל ערבי בעת שהראשון המתין לאוטובוס סמוך למערת המכפלה. היהודי נפצע אנושות והמחבל חוסל בידי כוח מג”ב שנכח במקום. בעקבות הפיגוע הוחלט שאני וחברי לצוות נשמור באזור התחנה. בשמירות הארוכות פגשתי את ברוך מרזל שיחד עם חבריו החליט להקים מאהל מחאה קטנטן במקום הפיגוע. ‘עלה המוות בחלוננו’, צעקה המודעה שנתלתה במקום, ‘דם יהודי אינו הפקר!’. מרזל יחד עם בנצי גופשטיין וחבריהם דורשים לסגור את הרחובות של היישוב היהודי לתנועת פלסטינים לאלתר. רק כך לדעתם ייפסקו הפיגועים בחברון.
עמדתי שם שעות והתבוננתי בהתנהגותו של מרזל. לנו החיילים הוא דאג מאוד והקפיד שנפונק במיני מטעמים ומגדים. גם התושבים זוכים ממנו ליחס מעולה, לבבי ואישי וניכר כי הוא אהוב על ידם. ‘ברוך הוא השריף של חברון’ אמר לי אחד מהתושבים בעת שהמתין בתחנה. קבוצה של חבדניקים עברו במקום במטרה לחלק לי ולחייל הנוסף סופגניות לכבוד החג ומרגע שראו את מרזל פתחו בריקודים תוך שהם מנופפים בדגלי ‘משיח’ צהובים ושרים ‘ברוך הגבר אשר יבטח בה’…’ התנהגותו הלבבית הייתה רק כלפי יהודים. ליחס אלים, צעקות ונאצות זכו מרבית הערבים שעברו על ידו. ‘הרבצתי להרבה ערבים בחיים שלי’ אמר לי מרזל באחד הימים, ‘אבל זה תמיד הגיע להם’. ככל ששהיתי שם יותר נחשפתי אל עומק השנאה של מרזל, שהייתה זהה כלפי גברים, נשים, זקנים וילדים. כולם נתפסים על ידו כאויב דמוני שיש לגרשו במקרה הטוב. ‘הקם להורגך השכם לגרשו’ הוא אמר באחת הפעמים. אין ספק שהמציאות בה הוא חי היא מציאות מתסכלת מאוד אך התגובות הגזעניות שלו דחו אותי, ועמוק בלבי שמחתי לראות שמאהל המחאה מושך אליו לא יותר מכמה הזויים.
מהצד השני של המתרס חברון מלאה בשונאי ישראל (פעמים רבות הם עצמם יהודים אוטו-אנטישמיים) מהסוג הדוחה ביותר. יהודייה אמריקאית בשם אריאל גולד לא הפסיקה להטריד את מנוחתנו בחברון, היא וחבריה האנטי-ישראלים בלשון המעטה לא הפסיקו להטריד אותנו בזמן פעילות שביצענו בקסבה של חברון. אחת המניפולציות האהובות עליהם הייתה דחיפת ילדים פלסטינים לעברנו וצילום שלנו ‘מכוונים נשקים’ לעברם (מה שלא היה ולא נברא) שקר זה היה רק חלק קטן ממסכת השקרים הדוחה שהפעילו חברי הארגון נגדנו. הם לא רואים בעיניים, במאבק בצבא הכיבוש הישראלי, כפי שצה”ל נקרא על ידם, כל האמצעים הבזויים ביותר כשרים. בסוף אותו יום זכיתי שתמונתי ‘המרושעת’ בה אני מופיע בפתח בית יחד עם חבר שלי תתפרסם בדף הפייסבוק של גולד תחת הכיתוב (באנגלית) “כוחות ישראלים פשטו היום שוב על שכונה פלסטינית, תוך שהם מטילים טרור על משפחות פלסטיניות.” תמונתי זכתה למספר תגובות מלבבות והמתוקה שבהן נכתבה על ידי אמריקאי בשם וויל תומאס: “מפלצות- אבל היי, ‘רק ממלאים פקודות’ כמו שנאצים רבים נהגו לומר”. בתור נכד לניצולי שואה אלה הם דברים לא נעימים במיוחד.
ישמעאל מצחק
החוויה הכואבת ביותר הייתה בחסם המכונה ‘בית מרקחת’, גם הוא לא רחוק מהמערה. ילד ערבי חייכן בן כשלוש שנים הגיע למחסום לבדו, פוסע בזריזות. הוא פנה אל חייל מג”ב שהיה במקום וביקש משהו לאכול, כנראה שהיה רעב. אני ושניים מחברי שהיינו שם לא יכולנו לצפות את תגובתו הדוחה של השוטר. ‘רוח מן הון יא איבן שרמוטה, כוס אחתק’ צרח המגבני”ק לעברו ובעט בגדר הנמוכה שהפרידה בניהם. הילד הקטן לא התרגש במיוחד ולנוכח סירובו ‘המנומס’ של החייל המשיך בדרכו. לקחתי שלושה תפוחים שהיו בעמדה ורצתי אחרי הילד, ‘וואלד, תעל להון!’ ‘ילד, בא לפה!’ קראתי לעברו, הוא הסתובב ורץ אלי ואני הושטתי לו את שלושת התפוחים, הוא חייך חיוך גדול ואני ליטפתי את ראשו הקטן. ‘שוקראן’ ‘תודה’ הוא אמר לי וכל אחד פנה לדרכו.
חשוב לומר שרוב החיילים בחברון לא היו נוהגים כמו המגבני”ק, אך זהו כנראה גם לא מקרה יחיד. לא משנה כמה איומה ההסתה האנטישמית במסגדים (והיא איומה!) זה לא מצדיק התנהגות כזו לילד רעב בן שלוש. וזו בדיוק הבעיה של חברון. הסיפור של הילד הקטן הזכיר לי מאוד את סיפורו של ישמעאל המקראי שנתפס על ידי שרה אמנו ‘מצחק’ במשתה שעשה אברהם לכבוד היגמלותו של יצחק בנו ואי לכך החליטה שרה שלא יירש יחד עם בנה יצחק ושעל אברהם לגרש את הגר ובנה ישמעאל. המדרש בתוספתא של מסכת סוטה ניסה לתת מענה לשאלה הקשה, מה היה כה גרוע בצחוקו של ישמעאל שבגינו נידון בגירוש?:
אמר ר”ש בן יוחאי: ארבעה דברים היה ר”ע דורש ודברי נראין מדבריו;
דרש ר”ע: (בראשית כא) ‘ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק’ אין צחוק האמור כאן אלא עבודת כוכבים, שנא’: (שמות לא) ‘וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק’ מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה במסין וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבודת כוכבים.
ר”א בנו של ר’ יוסי הגלילי אומר: אין צחוק האמור כאן אלא גילוי עריות שנא’: (בראשית לט) ‘בא אלי העבד וגו’ לצחק בי’ מלמד שהיתה [אמנו שרה] רואה את ישמעאל מכבש את [הגנות] ומענה את הנשים.
ר’ ישמעאל אומר: אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים שנא’: (שמואל ב ב) ‘ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו [וגו’] ויקומו ויעברו במספר [וגו’] ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו’ מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק שנא’: (משלי כו) ‘כמתלהלה היורה זקים וגו’ כן איש רמה [וגו’]’
ר’ עקיבא, ר’ אליעזר ור’ ישמעאל ובעקבותיהם רבים ממפרשי ימי הביניים, ובניהם רש”י, מפרשים את צחוקו של ישמעאל כאחת משלוש העברות החמורות שאדם מצווה להיהרג ולא לעבור עליהן. אילו עבר ישמעאל עבירות כאלה נקל להבין מדוע רצתה שרה לגרשו. ר’ שמעון בר יוחאי סבר שבמקרה הזה היו דבריו נראין מדברי ר’ עקיבא, הוא פירש את צחוקו של ישמעאל באופן שונה בהחלט:
ואני אומר חס ושלום שיהיה בביתו של [אותו] צדיק ההוא כך. אפשר [למי] שנא’ עליו (בראשית יח) ‘כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו’ יהא בביתו עבודת כוכבים [וגילו] עריות ושפיכות דמים?! אלא, אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה. שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין ואומרין נולד בן לאברהם [נולד בן לאברהם] נוחל את העולם ונוטל שני חלקים והיה ישמעאל מצחק [בדעתו] ואומר: אל תהי שוטים [אל תהי שוטים] אני בכור ואני נוטל שני חלקים! שמתשובת הדבר אתה למד [שנאמר]:
(בראשית כא) ‘כי לא יירש בן האמה וגו’
ורואה אני את דברי מדברי ר”ע.
בר יוחאי לא יכול היה להבין כיצד ישמעאל הקטן יוכל לרצוח, לעבוד עבודה זרה או לגלות עריות ועדיין להמשיך לגור בביתו של אברהם (‘אותו צדיק’) בעוד אברהם מעביר על התנהגותו המרושעת בשתיקה ו’זקוק’ להתראה של שרה כדי להבין את חומרת המצב. על כן פירש את צחוקו של ישמעאל באופן ‘מתון’ הרבה יותר. צחוקו של ישמעאל הוסבר על ידו בדרך הפשט, כצחוק ממש, צחוק על כך שהשכנים אמרו כי יצחק עתיד להיות הבן שיינחל את הארץ בעוד ישמעאל סבר שמתוקף בכורתו יהיה זה הוא. כמה רלוונטי הוא המדרש הזה אודות הסכוך בין ישמעאל ליצחק!
נראה שעל פי פשט הכתובים אברהם התקשה לגרש את בנו בפעם הזו כפי שהתקשה לעשות זו כבר בגירוש הראשון. דמותו האמביוולנטית של ישמעאל, והוויכוח בין החכמים על צדיקותו או רשעותו, לא גרעה מאהבתו האבהית של אברהם כלפיו, כפי שמשתמע ממדרשים רבים. גם אני בזמן שראיתי את הישמעאלי בן השלוש מצחק ואת תגובתו המרושעת של החייל לא יכולתי שלא לחוש כמו אברהם, ‘וירע הדבר מאוד’. חשבתי על אברהם הטמון במערה והייתי בטוח שהוא גאה בי על שנתתי לישמעאל הקטן תפוח, כפי שהוא נתן לישמעאל שלו לחם וחמת מים.
הפתרון לשאלת חברון לא נראה באופק, מה שנעשה לי ברור מאוד אחרי שהותי שם, הוא שחרף המצב הקשה בו אנו מצויים, חובתנו להמשיך להיות מוסריים וטובים, לא משנה כמה רשע וחוטא ישמעאל. זה מה שדורשת מאתנו התורה, זה מה שדורש החוק, זוהי דרישת המוסר. בכל דרך שבה נבחר לנסות ולהתמודד עם הבעיה הקשה עלינו להתמיד באנושיותנו, עד כמה שניתן. ברור שאין בי כל דרישה לרחם על האכזרים. אך מאידך אין להשליך את אשמת המחבלים על אותם אלה שהם בלתי מעורבים. זה מה שהיה דורש מאתנו גם אבינו אברהם.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב.