בשבועות האחרונים יצא לי להתעסק לא מעט בשירים של מתי כספי. אמנם הסיבה העיקרית לעניין ביוצר המטורף הזה היא הלחנים המוזרים והמסובכים שהוא מוציא דרך כל כלי נגינה סטנדרטי פחות או יותר (הוא מנגן ברוב אם לא בכל הכלים בשירים שלו), אבל בחיפושי אחר נושא לכתיבה גיליתי נושא מעניין שחוזר בכמה שירים שהוא הלחין- ההשגחה.
מתי כספי כמעט ולא כותב מילים, אלא מלקט טקסטים להלחנה או פונה לכותבים שיכתבו מילים למלודיות שכתב. כך או כך, הוא כן מעורב בבחירת הטקסט או הנושא של הטקסט ולכן אני מרשה לעצמי להתייחס אל אוסף השירים שלו כאל מכלול שניתן לקשר בין שירים בו גם אם נכתבו על ידי תמלילנים שונים.
בכוונה בחרתי בכינוי “השגחה” בהגדרת הנושא ולא במשהו בנסח “אל” מפני שלדעתי השירים עוסקים בצדו המשגיח של האל ומודעותו לבריאתו ולברואיו.
השיר הראשון אליו אתייחס הוא השיר “כשאלוהים אמר בפעם הראשונה” שנכתב על ידי נתן זך. שיר זה מציג את האל בצורה אופיינית לשיריו של זך – אנושי מאוד ולכן גם מבצע הרבה טעויות. השיר מציג את האל כישות משועממת ואולי אף מפוחדת (“התכוון שלא יהיה לו חשוך” – פחד מהחושך) שבוראת את העולם פחות או יותר בטעות. זך מציג את המנטרה של סיפור הבריאה- “וירא אלוהים כי טוב”- כהבנה בדיעבד של האל מה הוא עולל, אליה נלוית השלמה עם כך. ההשגחה בשיר זה היא השגחה ראשונית (האל ברא את העולם ונוכח בו) אך אינה פרטית – האל לא מודע לכך שהוא יצר בני אדם ועל אחת כמה וכמה לתכניות הזדוניות שהם כבר התחילו לרקום בליבם. בכך מובע ספק בנוגע ליכולתו של האל לעזור או אף לשים לב למי שפונה אליו.
שיר נוסף שהולחן על ידי מתי כספי בו מוצגת גישה סקפטית ומקטינה כלפי ההשגחה הוא השיר “מקום לדאגה” שנכתב על ידי יהונתן גפן. שיר זה מציב את האל במקום מרוחק בו הוא משגיח על שדה של פרחי בר. במובן מסוים יש השגחה – אבל על פרחי בר שנמצאים “בקצה השמים ובסוף המדבר” ולא על בני האדם הנמצאים בארץ. המקום הרחוק הוא המקום בו מתבצעת ההשגחה כראוי בעוד שאר העולם מופקר לגורלו העגום (מה שמסביר את הפופולאריות של השיר בטקסי יום השואה). הא לכך, אכן יש מקום לדאגה – סיבה לחשש.
שיר נוסף המתעסק בהשגחת האל על האדם הוא השיר “אלוהים מרחם על ילדי הגן” שכתב יהודה עמיחי. השיר פותח באמירה חיובית המציגה את האל כרחמן ומבטיחה את קיומה של ההשגחה – “אלוהים מרחם על ילדי הגן” אך מיד מסייג את הרושם בכך שהוא בוחן את המשפט באופן לוגי ומקיש שאם כך, ילדי בית הספר זוכים לפחות רחמים ואילו “על הגדולים לא ירחם עוד”. בשיר הזה מבוטאת תרעומת על האל שמפלה ילדים המוגנים ממילא בגן, אבל לא חס על חיילים בשדה הקרב שזקוקים להגנה או על עניים חסרי בית הישנים על ספסלים וזקוקים לישועה.
השיר הבא הוא שיר שאמנם אין בו התייחסות ישירה לאל אבל אני סבור שהוא מציג את המחסור בהשגחה בשיאו-שיר זה הוא “ביום מסה” שנכתב על ידי משה טבנקין. השיר מתאר את גורלו של אדם שבגדה בו דרכו – הוא זוכה להתנכלות מצד כל הבריאה, ובכלל ”כל הבריאה“ גם מעצמו (”רגליו יוליכוהו שולל“). הוא נגרר בחוסר אונים אל שאול תחתיות של ייאוש ומוות אפל וחסר חושים המיוצג באמצעות הסמל המצמרר של “מלוא חפנים אפר”.
ודווקא כאן, בשיא ההשגחה השלילית (ההתנכלות) אני בוחר להביא את שירו של נתן זך שהולחן על ידי מתי כספי “איך זה שכוכב”. בשיר זה מוצג ניגוד בין השמים מלאי הבדידות (כוכב אחד לבד) לבין הארץ בה הדובר שעד כה פקפק בקיום ההשגחה מבין שהוא למעשה אינו לבד – אם זה מפני שיש לידו עוד אנשים הממלאים את עולמו (בניגוד לכוכב שעם היותו עולם שלם הינו מרוחק שנות אור מכל כוכב אחר) או מפני שלאחר פליטת הפה שלו בתגובה להבנת מצבו של הכוכב – “למען השם”, הוא מבין שיש לו למי לפנות ואולי יש מישהו שמקשיב.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב.