כשבוחנים את דמותו של יואב בן צרויה ניתן למצוא בה מורכבות רבה. המניע המרכזי של דמותו הוא נאמנות חזקה מאוד, אך יש לדייק ולברר כלפי מי מכוונת נאמנות זו.
ראשית יש לברר את תפקידו ומעמדו של שר צבא. לאחר מכן יש לבחון כיצד אידאה זו מיושמת בצבאו של דוד ובנסיבות חייו של יואב.
שר צבא
העומד בראשה של חבורת לוחמים היה בדרך כלל הלוחם הכריזמטי מכולם. לעיתים קרובות לוחם זה היה המוצלח ביותר בחבורתו, הן ברובד התכנוני והן ברובד המעשי.
באופן טבעי, חבורה מוצלחת הולכת וגדלה עם הזמן: מתווספים אליה אזרחיים, נשות הלוחמים וילדיהם, עבדים וכדומה. לאור זאת המנהיג הופך טרוד יותר ויותר בניהול החבורה כולה, ובענייני החולין שלה. במידה בה הוא מנהל טוב סביר להניח שיתחיל לבזר סמכויות, אך האם יכול מנהיג החבורה להעביר את הסמכויות הצבאיות שלו לאדם אחר מן החבורה? הנושא לא פשוט כלל ועיקר, שכן המפקד הצבאי הזה עתיד להחזיק בידיו עוצמה צבאית שההתמודדות עמה לא פשוטה. בנוסף לזאת, במגע היום-יומי עתיד המפקד הצבאי לזכות בהערצת חבר הלוחמים בעוד שהמנהיג המקורי עשוי להשאר מאחור, כשיוקרתו הולכת ונשחקת. כיון שכך אם המלך רוצה להעביר את תפקיד מפקד הצבא, עליו לבחור באדם נאמן שלא יפקיע ממנו את הצבא ולא ימרוד בו.
הפתרון הפשוט לקושי זה בעת הקדומה היה הפקדת המשימה בידיו של קרוב משפחה נאמן. שאול הפקיד את האחריות על הצבא בתחילה על יונתן בנו ואח”כ על אבנר דודנו, ואף דוד זכה לפרק זמן קצר להיות ממונה על כלל הצבא, אלא שחששו של שאול מפני הפיכה הוביל אותו להדיח את דוד מתפקידו הרם ולהעביר אותו לתפקיד נמוך יותר.
כאשר דוד הגיע לשלב בו היה עליו למנות שר צבא, הוא התייחס לאחד משני הנתונים המובאים, ואולי אפילו לשניהם.
על-פי ספר דברי הימים, צרויה- אם אבישי, עשהאל ויואב- היתה אחותו של דוד.
אם נסתפק בעולה מספר שמואל בלבד, נראה שרק בשמ”ב ח:טז מצויין יואב כשר הצבא. לפני כן כל שיש לנו זו עדות נסיבתית (שמו”ב פרקים ב, ג) על היות יואב מנהיג צבאי גם אם לא ברור אם הוא מפקד הצבא כולו.
אם נרחיב ונצרף את סיפור כיבוש ירושלים כפי שמספר אותו בעל ספר דברי הימים הרי שיואב זכה בתפקיד מכח היותו לוחם מהולל ורב תעוזה.
נקודות המבחן
הנקודות שבהן נאמנותו של יואב לדוד החלה להתברר היו ימי המשברים שתכפו על מלכות דוד:
ראשית, כאשר אבנר ניסה לכרות ברית עם דוד פעל יואב לסיכול ברית זו בטענה שאבנר מבקש לפגוע בממלכה ולהכשיל את דוד. לא נכנס לשאלה האם היתה מעורבת כאן גם נקמת הדם על חיסול עשהאל במלחמה על-ידי אבנר, משום שהנושא ארוך וסבוך ולא מעניינו של חיבור זה; לענייננו נסתפק בהצהרתו הגלויה של יואב כי המניע שלו הוא דאגה כנה לממלכה ולדוד.
שנית, לאחר שאבשלום רצח את אמנון ונמלט אל סבו, מלך גשור, פעל יואב להשיב את אבשלום אל הארמון וזאת למרות ששילם מחיר לא פשוט (עבדי אבשלום שרפו את שדהו בפקודם אבשלום).
שלישית, בזמן מרד אבשלום בחר יואב להצטרף אל דוד הנמלט ולא לערוק אל מחנה אבשלום. בשיאה של המערכה הרג יואב את אבשלום התלוי באלה במו ידיו, וכך חסל את היורש החזק ביותר של דוד.
רביעית, בזמן מרד אדניה בחר יואב לעבור אל מחנה אדניה. אף לאחר ששלמה מונה, הוא זמם להפוך את חצרו. הפללתו נבעה ממעשיו- בריחה אל המזבח כאשר נתפס אדניה.
כיצד ניתן להסביר את התנהגותו ההפכפכה של יואב ביחס לתמיכה בדוד?
אם נשנה את נקודת המוצא לפיה נאמנותו של יואב הייתה נתונה לדוד, אני מאמין שהדברים יתבררו על נקלה. יואב לא היה נאמן לדוד- יואב היה נאמן לבית דוד. יואב היה פטריוט של מלכות בית דוד. כאשר דוד היה חזק, תמך בו יואב וקיים את מלכותו בכל עוז. כאשר הוא זיהה באבשלום סכנה פוטנציאלית, הוא פעל לתמיכה וייצוב של שלטון דוד. בדיוק משום כך כאשר דוד מנה את שלמה, לא הסס יואב לפעול נגד החלטת דוד; שלמה נתפש בעיניו כאדם צעיר וחלש מכדי לזכות במלוכה. אהבתו של דוד לבת-שבע אינה שכנעה אותו כסיבה למינוי. לפי סדר הירושה היה אדניה אמור לזכות בכתר, והוא אף גילה שאיפות ועצמה מלכותית ראויה. כיון שכך זכה אדניה בתמיכה של יואב, וזאת כנגד רצונו ושאיפותיו של דוד.
השגיאה הגדולה של יואב על-פי כותבי ספר שמואל היא שעליו היה להיות נאמן לצו ה’. ה’ החליט מי הוא היורש הנכון, ולא תככנות חצר ושיקולים אנושיים. יואב לקח לידיו את המושכות שלא כדין, ועל כך שלם בחייו.
חזרה אל: עלונטור – גליון כ”ב