עלונטור לב

   אתחיל בהסתייגות. אל לנו להיות כבולים לתבניות. אדרבא, עלינו להיות מכופפיהן. תובנות תובנה מהתבניות, אך הבינה שלנו, ולא שלהן.

“למה התרנגולת חצתה את הכביש?” “כי היא רצתה להגיע לצד השני?” עניתי. “חכמולוג” הוא ממלמל ומוריד לי סתירה. בחדר חקירות

  “אדם מת זה חפץ? תלוי אם את מניחה עליו דברים” ~ תום מוצא מהקשרו “נגמר התה! אפוקליפסה!” ~ החורף

הרבה מאוד נסרטתי משיחים ירוק דהוי. התהדרתי בסימנים על הרגליים מעולם לא השאירו צלקות. נסוגתי מהנקב והרוג’ום חזרה אל השביל

יום אחד עמדתי בפני שאלה הרת גורל. אז אמרתי לה קוודם כל מזל טוב ושלא רואים עליה. ושאלתי אותה באיזה

בערב חשוון הגולן ורוד וכחול רוגש שיבולים העננים אומרים שירה לכל האתמולים שנאספו לאט לאט מתוך בלילו של המחר האדמה

בימים שאחרי לילות ירח מלא חלומות מתגשמים. כי חלומות בכלל מתרחשים בעולם שנמצא על הצד האפל של הירח. אבל בלילות

הגות/מתתיהו שחור לאחרונה, במגמת הגות מודרנית, השלמנו מהלך ארוך שהתחלנו בתחילת השנה ונמשך עד עכשיו התחלנו בתחילת השנה? אולי כדאי

א דמיינו עולם בלי גשם. עולם בו “אד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה”. או כזה בו יצרנו