אלישע הוכמן

אָהַבְתִּי לְהִתְפַּעֵם בִּקְלִפַּת בְּשַׂרְךָ וּבְאוֹן חִצּוּב גּוּפְךָ וְנָעֲמוּ לִי שָׁעוֹת בָּן רָקַעְתִּי בְעֹז־עָצְמָתִי מַעֲנִית רוּחֲךָ. אֶפֶס כִּי מַרְגּוֹעַ נֶפֶשׁ־בְּנֶפֶשׁ חֻלַּם

“וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם” (עובדיה א’ ט’-י’) בסוף

הגות / נטע לוירר השבוע במגמת הגות סיימנו את הספר הראשון לזמן קיץ – “דרישת הבלתי אפשרי” של סלבוי ז’יז’ק.

השורש פק”ח הוא שורש עברי מקורי שמופיע כבר בתנ”ך במקורות רבים. בדרך כלל מציין ראייה, ובמקרה יחיד אף שמיעה. שם

בפינה זו אחלוק עם הקוראים תובנות שיש לי על השפה העברית המדוברת והצעות שלי לצחצוחה. הפעם אדבר על דרך ההגייה

אָנֹכִי הַהֵד, בּוֹדֵד בְּמוֹרַד הַמְּעָרָה. לֹעָהּ עוֹטֵה קִיסוֹס כִּנְטִיפוֹת, מַאֲפֵלָתָהּ תַּרְעִיד חִיל וְאֵימָה. גַּם כִּי אֵלֵך בְּלַפִּיד וּבְתִקְוָה לְגַלּוֹת הָאוֹצָרוֹת

בְּרַח מִדַּעֲתְךָ הָרוֹפֶסֶת, אָדָם, מִיּוֹם שַׁבָּת זֶה וְעַד יוֹם שַׁבָּת הַבָּא. צֵא מֵהַחִדָּלוֹן וּמֵהַפַּחַד וְלֵךְ אֵצֶל הַגַּלִּים אֲשֶר יֹאמְרוּךָ מַה

הִרְהַבְתִּי – “שֶהֵם הִרְהִבוּנִי”, וַאֲנִי שֶׁלֹּא הָיָה מִי שֶׁיָּרְהִיב אוֹתִי, בּוֹדֵד הִרְהַבְתִּי עַצְמִי בִּפְנֵי מַקְהֵלַת קוֹפֵי אָדָם, בַּבּוּנִִים, כְּאִלּוּ הָיִיתִי