התחלתי לכתוב את המאמר הזה לפני כמה שבועות. הסיבה שהתחלתי לכתוב את המאמר הזה היא הקריאה לממשלת אחדות, שמכונה “ממשלת חירום”, לנוכח מגפת הקורונה. מטרת המאמר לא היתה, ועדיין איננה, לחלוק על כך שאנו נמצאים במצב חירום. אנו נמצאים במצב חירום. ייתכן בהחלט שמצב החירום מצדיק הקמת ממשלת אחדות. בגרסה הראשונה, שנשלחה לעלונטור לפני שבוע, רציתי להצביע על כך שבחסות הקריאה הציבורית לממשלת אחדות לנוכח מצב החירום, הסלחנות והאמון שנותן הציבור בממשלה במצב הנוכחי והסטת סדר היום הציבורי מהמצב הפוליטי למגפת הקורונה, מבצעת ממשלת המעבר מהלכים כוחניים ואנטי דמוקרטיים. רציתי להגיד שבעייתי לקרוא לאחדות כל עוד הממשלה פועלת כך. אירועי השבוע שחלף מאז הבהירו לי שלצערי לא רק שצדקתי, אלא שאנחנו במשבר פוליטי חוקתי מסוכן לא פחות ממשבר בריאותי. כעת, המאמר הזה הוא בעיקר קריאה לשים לב למתרחש בכנסת, למרות הנטייה הטבעית והמובנת להתעלם מכך במצב הנוכחי. למי שלא עוקב: תקנות החירום שמאפשרות לשב”כ לפקח על אזרחים אושרו במחטף. ההצעה הועברה לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ה-22 (1) ביום האחרון לפעילות הכנסת, יום לפני השבעת הכנסת החדשה, כמה שעות לפני שפג תוקפה החוקי של הוועדה. בלי קשר לוויכוח על נחיצותן של התקנות, זוהי דרך פגומה. תקנות שעת חירום הן תקנות שהממשלה יכולה לתקן בלי אישור הכנסת, ולכן חשוב על אחת כמה וכמה שהכנסת תוכל לפקח עליהן. אולם הליכוד, באמצעות יו”ר הכנסת אדלשטיין, מנעה את כינוסה של הוועדה המסדרת של הכנסת החדשה, הוועדה שאחראית להקים את וועדות הכנסת. לאחר שלא הגיעו להסכמות על הרכב הוועדה וכינוסה (דבר שבדרך כלל נעשה בקלות ובקולגיאליות) דרשו בכחול לבן לקיים הצבעה על כינוס הוועדה במליאה. יו”ר הכנסת מנע הצבעה זאת, כמו שמנע הצבעה על החלפתו שלו. לאחר שכונסה המליאה לבסוף והצביעה על הקמת הוועדות (תוך שכל חברי הכנסת מממשלת המעבר מחרימים את ההליך), סירב יו”ר הכנסת לאפשר הצבעה על החלפתו. כשבג”ץ פסק שעליו לקיים כזאת עד היום (רביעי), הוא סירב לקיים את פסיקת בית המשפט והתפטר. כשהובהר שהתפטרותו נכנסת לתוקפה רק ביום שישי ובכל מקרה עליו לקיים את פסיקת בית המשפט, סירב, תוך שהוא זורק את הרשות המחוקקת למשבר חוקתי, משאיר אותה ללא יושב ראש, ודוחה את ההצבעה לפחות עד יום שני (אם לא יוחלט אחרת, מתנהל דיון במצב התקדימי כעת בוועדה המסדרת של הכנסת ובבג”ץ). בחסות מצב החירום כשתשומת הלב הציבורית והתקשורתית נתונה למשבר וכולנו רוצים לסמוך על ממשלתנו שהיא עושה את הטוב ביותר ללא שיקולים זרים, מרוקנת ממשלת מעבר(2) את הכנסת מתוכנה. איך היא יכולה לעשות את זה?
אנו שומעים כמעט מכל עבר, בטורי דעה, בטלוויזיה וסתם בשיחות סלון, שבמצב החירום שבו אנו נמצאים הפוליטיקאים צריכים “להתגבר על המחלוקות”, “להפסיק עם המשחקים”, “לקחת אחריות”. תוכלו למצוא ביטויים אלה ודומים להם ברבים מהמאמרים והעצומות הקוראים לממשלת אחדות. בעיניי, ביטויים אלה מסתירים בתוכם תפיסה רווחת שהפוליטיקה היא במקרים רבים משחק, שבימים כתיקונם זה בסדר, ושעכשיו במצב חירום צריך להתנהל אחרת. לתפיסה זאת שותפים רבים מאתנו, דבר שמתבטא גם בשפה ובתקשורת. הפוליטיקה היא “המשחק הפוליטי”, ההתנהלות בכנסת, בפרלמנט, היא ב”תרגילים”, וכשיש הפרה בוטה של הכללים אז “שוברים את חוקי המשחק”. גם הסיקור הפוליטי מתנהל כך. בדרך כלל התקשורת מסקרת נאומים, ראיונות, פליטות פה, התבטאויות מקוממות. אם מסקרים את המתרחש בכנסת, זה בדרך כלל יכלול נאומים במליאה.(3) התחושה היא שהדיונים, ההצבעות והמחלוקות הם “בירוקרטיה” ו”משחקים” שלא נחוצים עכשיו. צריך להשהות אותם בשעת חירום.
חברה שנהגה כך היא הרפובליקה הרומית. כשרובנו שומעים על רומא אנחנו חושבים על קיסרים, אבל למעשה רומא יוסדה כממלכה, שהתקיימה בערך 300 שנים, הפכה לרפובליקה למשך בערך 500 שנים ורק אז לקיסרות. בתקופת הרפובליקה היה ברומא משטר פרלמנטרי מרתק שלא אוכל להרחיב עליו פה. בהגדרה הכי בסיסית, המשמעות של רפובליקה, שמתקיימת עד היום, היא משטר לא מלוכני. ברפובליקה הרומית היה נהוג שבמצבים מסוימים משהים את המשטר הרפובליקני וממנים דיקטטור לפרק זמן מוגבל. המצב יכול להיות ארגון בחירות חדשות לסנאט, הפרלמנט, ואז הדיקטטור היה שולט לימים ספורים, או מלחמה, בה הדיקטטור היה יכול לשלוט גם שנה. זהו, אגב, מקור המונח דיקטטור. לכאורה, פתרון מעולה. הדמוקרטיה היא שיטה שעובדת בסדר גמור, אבל יש לה המון מגרעות, ובשעות חירום צריך להשהות אותה. הבעיה היא שכמו בהרבה מקרים אחרים, המציאות הורסת רעיון טוב. את הדיקטטור האחרון שמונה רובנו מכירים. שמו היה יוליוס קיסר. הוא מונה לדיקטטור לשנה אחת, ואז לעשור, ואז לכל החיים. הוא היה הדיקטטור האחרון כי אחריו לא הייתה עוד רפובליקה. יורשיו שלטו תחת שם משפחתו שהפך לתואר, קיסר. אגב, הרפובליקה מעולם לא בוטלה והסנאט המשיך להתקיים לכל אורך ימי הקיסרות. הקיסרים הראשונים לא השתמשו בתואר זה יותר מדי, אלא בתואר אחר: פרינקפס, שמילולית אומר בערך “הראשון”, כלומר הראשון בסנאט, שכמובן עדיין קיים, כי בכל זאת, רפובליקה. יש לנו נטייה לדמיין דיקטטורה באופן מאוד מסוים. כשעולה לשלטון דיקטטור שורפים את הפרלמנט, כמו בגרמניה. ברור מתי יש דיקטטורה. האמנם? רוב המדינות הדיקטטוריות משמרות מוסדות דמוקרטיים. בסין יש פרלמנט, חוקה, בחירות ומפלגות. נדיר למצוא מדינה שמכנה את עצמה דיקטטורה או שליט שמכנה את עצמו דיקטטור. בהרבה מקרים מדינות שניחשבות בעיני העולם כדיקטטורות נושאות את הדמוקרטיה בגאווה. הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה בהחלט נשמעת כמו מקום מצוין לחיות בו, עד שאתה נזכר שמדובר בצפון קוריאה. אבל לא צריך להקצין בדוגמאות. האם ברוסיה אין דמוקרטיה? ובטורקיה? שאלה קשה, יש מוסדות, יש בחירות, יש בתי משפט, אבל כל אלה מרוקנים מתוכן, משמשים כחותמת גומי ברוב המקרים. אף רוסי או טורקי לא קם בבוקר לטנקים ברחובות וחיילים שכבשו את הפרלמנט. הדמוקרטיה שם לא נעלמה. היא קוצצה, צומצמה, הופשטה מהמהות שלה. אסור לתת לישראל להידרדר למצב כזה. לא מדובר פה באזהרה אפוקליפטית. לא תהיה פה רוסיה של פוטין מחר בבוקר. אבל עלולה להיות פה הונגריה של אורבן. אנחנו צועדים בכיוון מסוכן, ונקבעים תקדימים מסוכנים. היסוד של משטר דמוקרטי, משטר יציב, הוא הסכמיות. למדינה יש מונופול על הכוח, אבל מה קורה כשיש ויכוח בתוך רשויות המדינה? השר יריב לוין הציע לנשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, להגיע ולפתוח את מליאת הכנסת עם משמר בתי המשפט. אנחנו לא יכולים להגיע למצב הזה. גם מי שחושב שבג”ץ שגה שגיאה חמורה בפסיקתו, לא יכול להציע להפר פסיקות בית משפט. בימים שבהם כולנו נדרשים לציית להנחיות מחמירות, הדבר מגוחך אף יותר. יו”ר כנסת שמשתמש במושבו ככלי לתרגילים פוליטיים זה מלוכלך. יו”ר כנסת שמסרב לאפשר לכנסת לעבוד זה מסוכן. יו”ר כנסת שמסרב לציית לפסיקת בית משפט זה איום ישיר על יסודות המשטר בישראל.
ברור לי שלא כל מי שקורא לממשלת אחדות חושב שהפרלמנט הוא משחק. כנראה שהרציניים שבהם בכלל לא. אבל הם מקדמים הלך רוח ציבורי כזה, וזה מסוכן. בחסות המשבר שותק הפרלמנט הישראלי ובתי המשפט לא עובדים. מעבר לכך, כבר שנה שהממשלה השולטת היא ממשלת מעבר, שלא זכתה לאמון הציבור הישראלי ע”י נבחריו, הכנסת. אין כרגע רשויות בישראל. זהו מצב עדין ומסוכן, והקריאה לממשלת אחדות מקדמת לצערי את הלך הרוח שמצדיק צעדים אלה כנחוצים או לפחות כנסבלים, לנוכח מצב החירום. ממשלת המעבר מסרבת לאפשר לפרלמנט לבצע את עבודתו, משום שאין לה בו רוב. היא מסרבת לאפשר לרוב במדינת ישראל לממש את המנדט שניתן בידו. הקריאות לממשלת אחדות בעת הנוכחית משרתות הלך רוח ציבורי שהופך את הפוליטיקה למשחק קטנוני, מה שמשרת את מי שמנסה לצמצמם את הפעילות הפוליטית הדמוקרטית, ולהציג אותה כלא נחוצה בשעת חירום, ממשלת המעבר בראשות נתניהו. הקריאה לממשלת אחדות מתעלמת מהפעולות המסוכנות, הכוחניות, התקדימיות והאנטי דמוקרטיות של ממשלת נתניהו, וקוראת לכחול לבן לעשות אותו דבר, להתעלם ולהתפשר בשם מצב החירום. הדבר מסרס את המאבק להגנת הדמוקרטיה שמתנהל כעת ומחזק את ידם של המאיימים עליה. במצב הנוכחי אי אפשר לקרוא לפשרה. פשרה כזאת תהיה כניעה לניצול לרעה של כוח. יש להגן על המשטר הדמוקרטי בישראל, קודם כל. לאחר מכן נוכל להתווכח על זהות הממשלה הרצויה.
1 הכנסת הקודמת, שנבחרה בבחירות בספטמבר.
2 שלא זכתה לאמון הכנסת, שהיא הריבון במדינת ישראל.
3 נסו להיזכר מתי ראיתם דיון באחת מוועדות הכנסת (שם קורית מרבית העבודה הפרלמנטרית) או קראתם על אחד כזה.